על הסברה ושושו

יוסי מלמן מקדיש את טורו השבועי במעריב למשרד לעניינים אסטרטגיים, זה שהחל בכלל כסידור עבודה לליברמן, ולעוד כמה ח"כים שביבי חפץ ביקרם (ובהצטרפותם לקואליציה), אבל עם השנים, המשרד החל לעסוק בהסברה, וגם בדרכים קצת שנויות במחלוקת. אך נתחיל מן ההתחלה. מלמן כותב:

"המשרד לעניינים אסטרטגיים (במקור: "המשרד לאיומים אסטרטגיים") הוקם ב 2006 כסידור עבודה לאביגדור ליברמן, שהצטרף עם מפלגת ישראל ביתנו לממשלתו של אהוד אולמרט. מאז הפך המשרד למטבע עובר לסוחר, כיבו לשרים שלא נמצאו להם משרדים מתאימים או כאלה שהיו זקוקים לתחושת שדרוג".

אך מה שנוצר, כאמור, לצורך סיכול האיום האסטרטגי הקואלציוני, ולהשבעת תאוות הג'ובים והסחטנות של סיעות שמצטרפות לקואלציה, התקבע, קיבל ממשות, ולג'וב היזום נוצק תוכן: בהתחלה, זו הייתה הסברה ישראלית. בהתחלה, כנגד הסכם הגרעין האירני, וכזה נחתם, באופן שלא נותר לישראל עוד מה לעשות (למעט, ככל שהדבר נוגע לביבי (בנימין נתניהו), לסכל את הסיוע הביטחוני לעשור הקרוב), עבר המשרד שנולד ככיבוד לח"כים, לעסוק ב BDS, ובשלב מסוים הפעילות הפכה לשושוית.

במה דברים אמורים? מלמן מסביר:

"בדיון בנושא שנערך בראשית אוגוסט הבהירה סימה ועקנין-גיל כי ... חלק גדול ממה שאנחנו עושים זה מתחת לרדאר".

לדברי מלמן, לא רק מדברים על חשאיות, אלא מיישמים: המשרד מחולק לאגבי מודיעין, תודעה (תקשורת) והפעלה. שמות ראשי האגפים הם אותיות.

מלמן סבור שמעשים על גבול האפור, שנעשו כלפי פעילי BDS באירופה ובארצות הברית (כגון הטרדות ופריצות לשרתים), הם פרי אגף השושו של המשרד הזה. כיצד הוא מגיע למסקנה הזו? מומלץ לקרוא בטורו. הוא ממליץ לנקוט קו נקי, חוקי, לגיטימי ולא שושואי בעליל.