ביילין שמח בנפול פואד

יוסי ורטר מקדיש את טורו השבועי ב"דה מרקר" למסע הנקם הטלוויזיוני והרדיופוני שערך יוסי ביילין בפואד (בנימין בן-אליעזר ז"ל), ככל הנראה, משום שפואד סילק בזמנו, בשנת 2003, את ביילין ממפלגת העבודה, ואף ראה בכך הישג אישי. על מסע הנקם התקשורתי של ביילין בפואד כותב ורטר:

"מסע הנקם אליו יצא ביילין באולפני הרדיו, האינטרנט והטלוויזיה, שעות ספורות לאחר היוודע דבר מותו של פואד, היה מהמחזות הביזאריים ומעוררי הרתיעה שנראו על מרקענו. התחושה אצל הצופים הייתה שעוד מעט ביילין ישלוף מכיסו חצוצרה צבעונית של ליצן ויתקע בה תוך השלכת חופן קונפטי לעבר המצלמה. עד כדי כך הוא תיעב אותו? עד כדי כך היצר, שמי ידע שיש לו, שיבש את שיקול דעתו?

עובדתית, הוא צדק בכמה מהאבחנות שלו: פואד היה פוליטיקאי כוחני ודורסני, איש הפוליטיקה הישנה, של קבלנות קולות וקולות בקבלנות, נגוע בשחיתות, אך מת בחזקת חף מפשע. הוא לא הלך לעולמו מלב העשייה הפוליטית. בשנתיים האחרונות הוא היה מחוץ לזירה הציבורית, קשיש מכמיר לב, ידוע חולי ולמוד סבל, שכילה את ימיו במחלקת הדיאליזה או בביתו.

מה שהיה מצמרר בסדרת הראיונות התקשורתיים של ביילין, שהחלו ביום מותו של בן-אליעזר ונמשכו במלוא התנופה והחדווה גם למחרת, היו הנינוחות והאנליטיות הפסאודו-אקדמית שבהן הוא ביצע את נקמתו בגופה. הוא חזר ודקר, חזר וקצר, חזק ודרס, כמי שאחוז סוג של אמוק בייליני צונן, עד שאפילו בנו הבכור מצא לנכון להסתייג ממנו בפוסט שפרסם בפייסבוק".

לשיטת ורטר, ביילין זכה לתוצאה הפוכה מזו שקיווה לה, כשהלך רחוק מידי עם ה"הספד" שלו.