אין היגיון בכפייה הדתית

אראל סג"ל מ"מקור ראשון" מקדיש את טורו השבועי למהומה סביב עבודות הרכבת בשבת. לדעתו, מדובר בסך-הכל בנטייה האופיינית של הציבור הישראלי, ושל התקשורת הישראלית, להיסטריה ולדרמה, ורק קריסת חניון דניה-סיבוס ברמת החייל, החזירה לכולנו את הפרופורציות, לשיטתו. או כמו שהוא כותב:

"חייזר לו היה שומע את זעקות השבר בתקשורת על החיילים האומללים היה משוכנע שהם נשלחו כבשר תותחים לקרב אבוד ולא להסעות מסודרות ביום ראשון אחרי חופשת שבת. בעבור התקשורת זו הייתה הזדמנות להיכנס בנתניהו. המטרה הייתה ברורה: כותרות אדומות ב'ידיעות אחרונות', על גורלה של החיילת שיר שאיחרה בשעתיים לבסיסה. ממש שואה. יום אחר כך קרס החניון ברמת החייל ושם את הכל בפרופורציה. אנשים נהרגו, אבל האדום של 'ידיעות אחרונות' כבר דהה".

אבל גם מן החרדים סג"ל אינו חוסך את שבט ביקורתו. לשיטתו, הרבנות החרדים כיום היא "לשכת תעסוקה וגם דרך לשמר את המונופול".

סג"ל מוצא סתירות לא הגיוניות בארגומנט החרדים: הם רואים בקיום המדינה גזירת שמד, כלי, תכלית, אמצעי, מחד-גיסא, אך מאידך-גיסא, חולבים את עטיני המדינה ומתעקשים על יהדותה, ועוד מצקצקים בלשונם ומהינים, ומעיזים, לומר שהם עושים זאת "לטובת" הציבור החילוני, זה שהוא בכלל רק החמור של המשיח.

סג"ל מצביע על כך שגם "דאגתם" כביכול לקדושת השבת אינה קוהרנטית, והם אינם מחרימים את חברת החשמל, מקורות, או נתב"ג, כשכל אלו עובדים גם עובדים בשבת.