קשה שלא לעשות השוואות לשנות ה-30 של המאה הקודמת, כאשר הדבק של הדמוקרטיה הליברלית המערבית הולך ומתפורר – כותב אדוארד ליוס, הפרשן הבכיר של פייננשל טיימס בארה"ב. ואת המתקפה הזאת מוביל לא אחר מי שאמור להנהיג את העולם המערבי הדמוקרטי והליברלי – נשיא ארה"ב.

דונלד טראמפ התחיל את השבוע שעבר במתקפה על אנגלה מרקל, בעלת ברית מרכזית של ארה"ב. בהמשך השבוע נפגשו ראשי ממשלות אוסטריה ובווריה, וקראו להקים ציר – כן, ממש במילה זו – של ברלין, וינה ורומא שיתמודד עם בעיית ההגירה לאירופה. סגן ראש ממשלת איטליה, מטאו סלאבני, הציע לערוך מיפקד של תושבי רומא – מה שמזכיר את רישום יהודי בעיר בתקופה הפשיסטית. טראמפ נאלץ לחזור בו ממדיניות הפרדת הילדים, אבל הורה לפנטגון להכין מחנות ל-20,000 ילדים – ואז שיבח את ראש הממשלה הסמכותני של הונגריה, ויקטור אורבן, על מדיניותו הקשוחה בגבולות ארצו.

ההבדלים משנות ה-30 ברורים, מדגיש ליוס: איש אינו צופה שתפרוץ מלחמה, אין גרמניה נאצית או איטליה פשיסטית או יפן קיסרית, ארה"ב איננה לבדה. אבל הקווים המקבילים מטרידים מכדי להתעלם מהם. כוחות ההיפרדות באירופה צוברים תאוצה והסטטוס-קוו מצוי במגננה. רק צרפת הצליחה לבלום את הפופוליזם, אבל כלל לא בטוח שעמנואל מקרון ואנגלה מרקל יוכלו לבדם לשמר את מה שטראמפ מנסה לקעקע.

בשבוע הבא תנסה מרקל לשמר את הקואליציה שלו, על-ידי שכנוע עמיתיה האירופיים להסכים למכסת מהגרים לאיחוד האירופי. ראש ממשלת איטליה, ג'יוזפה קונטה, כבר דחה את הצעותיה הראשוניות. אם מרקל תיכשל, עלול שר הפנים, הורסט סיהופר, להוציא מהקואליציה את האיחוד הנוצרי-סוציאלי ולהכריח את הגרמנים ללכת שוב לקלפיות, בפעם השנייה בתוך פחות משנה. כל שיטת התנועה החופשית באיחוד האירופי עלולה לקרוס - וטראמפ ממש מנסה להפיל את מרקל, אומר ראש ה-CIA לשעבר, מייקל היידן.

כמה ימים לאחר פסגת האיחוד האירופי בשבוע שעבר, יגיע טראמפ ליבשת למפגש השנתי של נאטו – גוף שהוא בז לו. הוא מתכנן להיפגש עם ולדימיר פוטין, האויב מספר אחת של הברית, לפני או אחרי פסגת נאטו. הוא אפילו בוחן את האפשרות לקיים את הפגישה בווינה, מהלך שרבים יראו אותו כסטירת לחי פומבית לברית.

במקביל נראה שטראמפ נחוש בדעתו להסלים את מלחמות הסחר שהוא מנהל – וגם כאן יש דמיון מצמרר לשנות ה-30. בשנת 1930 הטיל הקונגרס מכסים על הייבוא, מהלך שסייע לעלייתו של הפשיזם באירופה. גם טראמפ מטיל מכסים דווקא על בעלות בריתה של ארצו, החל מקנדה ועד יפן. יש לו טינה מיוחדת כלפי גרמניה, שהעודף המסחרי שלה עם ארה"ב הוא השני בגובהו (אחרי זה של סין). יתר מדינות G7, למעט איטליה, הבהירו שיגיבו במכסים משלהן – וגובר החשש שהמצב ייצא מכלל שליטה.

השורה התחתונה היא, שהן בתחום הצבאי והן בתחום הכלכלי, איש אינו יכול להיות בטוח שהסדר העולמי יישאר על-כנו – אותו סדר שעוצב אחרי מלחמת העולם השנייה ואשר במרכזו עמדה ארה"ב. אם הסדר הזה יקרוס, התחליף יהיה תחרות רב-מעצמתית מסוכנת.

ליוס טוען, כי הדמיון לשנות ה-30 מדאיג במיוחד כאשר מדובר במאבק בהגירה. טראמפ והפופוליסטים באירופה מציעים שיטות דומות לאלו של אותו עשור ידוע לשמצה. למשל: להאשים מהגרים בפשעים שלא ביצעו – וזה בדיוק מה שטראמפ עושה בנוגע להיספאנים, למרות שהעובדות הפוכות. כנ"ל לגבי טענותיו כאילו המהגרים גרמו לעליית הפשיעה בגרמניה. ואילו התקפותיו של טראמפ על "התקשורת השקרנית" מעלות בזיכרון את "העיתונות השקרנית" של אדולף היטלר.

בחודש שעבר אמר שגריר ארה"ב בגרמניה, ריצ'רד גרנל, כי תפקידו הוא לחזק כוחות פופוליסטיים באירופה. סטיב בנון, שהיה האסטרטג הראשי של טראמפ ושומר על קשר רצוף איתו, נפגש לאחרונה עם מנהיגי "אלטרנטיבה לגרמניה" הימנית-קיצונית, וקודם לכן נסע לרומא לחגוג את הצלחותיהם של אנשי הימין הקיצוני באיטליה; את ויקטור אורבן מתאר בנון כ"טראמפ מקורי".

האם התפוררות המערב מוחשית יותר? קשה לומר, משיב ליוס. אבל הדינמיקה היא בכיוון הלא-נכון. האירועים מתרחשים במהירות, אך ההיסטוריה חוזרת על עצמה רק לעיתים רחוקות. בניגוד לשנות ה-30, כיום יש עדיין סדר עולמי שניתן להגן עליו.