ההתלבטות המרכזית של נשיא סין, שי ג'ינפינג, לגבי ההפגנות בהונג-קונג היא האם ארצו מצויה בעידן של ריכוז או של ביזור – כותב פייננשל טיימס. ההפגנות ההמוניות מרמזות על היחלשות אחיזתה של בייג'ינג במחוז; השבוע (1.7.19) המפגינים אפילו הניפו בפרלמנט את הדגל מהתקופה הבריטית.

בשבועות האחרונים השתתפו 2 מיליון איש – מתוך 7.4 מיליון תושבים - בהפגנות נגד העמקת ההתערבות הסינית בחייהם. כשיעור מהאוכלוסייה, אלו מן ההפגנות הגדולות בהיסטוריה והן אילצו את ממשלת הונג-קונג להקפיא את חוק ההסגרה לסין שהוביל לפרוץ המחאה. אבל רבים מבין המוחים אומרים, שהם מונעים מתחושה של יאוש ומאמונה שזהו המעוז האחרון של ביטוי חופשי במחוז. על-פי עברו של שי, ייתכן שהם צודקים.

בפינה אחרת של האימפריה, המפלגה הקומוניסטית משקיעה מאמצים רבים בקשירת מחוז הגבול שינג'יאנג למדינה כולה. לפי הערכת משרד החוץ האמריקני, 2 מיליון מוסלמים – כעשירית מכלל תושבי המחוז – נשלחו ל"מחנות חינוך מחדש", בעיקר בשל דתם. ממשלת סין טוענת, כי מדובר בצעד שמטרתו לחסל את התנועה הבדלנית, העומדת מאחורי התקפות אלימות ברחבי המדינה בשנים האחרונות. ואילו בטיבט, האוכלוסייה חיה למעשה מזה שנים רבות תחת משטר צבאי.

לא קשה לדמיין את שי מאבד את סבלנותו לנוכח המתרחש בהונג-קונג ומורה לסיים את "מדינה אחת, שתי שיטות". אפילו אם שי לא ימחץ פיזית את ההפגנות, קרוב לוודאי שהוא יגביר את הלחץ הפוליטי על הונג-קונג כדי לוודא שתלך בתלם. ההשלכות האפשריות של ההפגנות על יתר המדינה, הן פשוט מסוכנות מכדי להתעלם מהן. אם תושבי הונג-קונג יכולים לצאת ללא פגע מהתנגדות למשטר, מה ימנע מתושבי שנחאי או אפילו בייג'ינג לעשות זאת?

מאז עלה לשלטון בשנת 2012, שי הציב מטרת-על בדמות איחוד גדול של כל האומה הסינית. טייוואן היא מרכיב קריטי בשאיפה הזאת. הונג-קונג נתפסה כדגם אפשרי לאיחוד עם טייוואן ושמירת הדמוקרטיה בה, אבל איש לא הזכיר ברצינות את הרעיון מזה עשור. עושה רושם, כי שי תומך יותר ויותר בסוג כלשהו של פתרון צבאי לשאלת טייוואן. הגורם המרכזי שמונע מימוש כוונות אלו הוא החשש מכשלון הניסיון לעשות זאת, במיוחד אם ארה"ב תתערב – כפי שהבטיחה לעשות במקרה של פלישה סינית לטייוואן. שי יודע מתוך ההיסטוריה הסינית, כי הדרך הטובה ביותר למוטט שושלת הוא להפסיד במלחמה, במיוחד כזאת שאתה פתחת בה.

עברו למעלה מ-200 שנה מאז סין נראתה חזקה כמו היום, לפחות מבחוץ, ונראה שהכוחות הריכוזיים הם שגברו. אבל השליטה על המחוזות השונים הושגה ביד חזקה. לבייג'ינג כמעט ואין יכולת להפעיל את השפעתה באמצעים של "כוח רך", כולל על מי שמתגוררים בגבולות המדינה – שלא לדבר על אזרחי המדינות השכנות, המתבוננים בדאגה גוברת על התחזקותה של סין.

הבעיה שמדיניות הדיכוי הנוכחית מציבה היא, שכאשר בסופו של דבר סין תעבור שלב של שחרור פוליטי – ולדעת פייננשל טיימס זה עשוי לקרות בעשורים הקרובים – שמחוזות אלו יעשו הכל כדי להתנתק משאר חלקי המדינה. ברית המועצות מציגה דוגמה מעולה למה שמתרחש כאשר אגרוף הברזל נעלם. הלחץ לפרוש יעלה למרות שגם לטיבט, גם לשינג'יאנג, גם לטייוואן וגם להונג-קונג יהיה טוב יותר מבחינה כלכלית ופוליטית בתוך המסגרת הסינית, אולי בצורה של פדרציה. בגלל מעשיה של ממשלת סין כיום, המתח בין ריכוז לביזור – המלווה את סין מאות שנים – יימשך עמוק לתוך העתיד.