מחקרים קבעו שבני אדם מתעניינים יותר בבלתי צפוי: הפתעה ספורטיבית תזכה להרבה יותר כותרות מאשר תוצאה צפויה. אבל כאשר מדובר בקורונה, זוהי מגמה מסוכנת – מזהירה פרופ' אמילי אוסטר מאוניברסיטת בראון במאמר בוושינגטון פוסט. היא מעוותת את חשיבתנו על המגיפה ועלולה להוביל אותנו להחלטות בלתי רציונליות שיגרמו נזק ארוך טווח.

אנחנו לא רגילים לשמוע על תוצאות כמו אלו שגרם הנגיף: בתי חולים מוצפים, ידוענים ומנהיגים סובלים ממחלה כמעט-קטלנית. התקשורת מתרכזת ב"הפתעות" הללו, אך הבעיה עם הקורונה היא בכך שמדובר בתופעה חדשה. אי-אפשר לצפות לדבר הקשור בה. כל דרכי התנהגותו – ואי-התנהגותו – של הנגיף הן חדשות. במובן זה, בית אבות עם אפס חולים הוא חדשות בדיוק כמו בית אבות עם חולים רבים.

בשל ההטיה העצומה של הדיווחים על הקורונה, לציבור אין מידע חיוני כדי לקבל החלטות מושכלות – טוענת אוסטר. למשל: האפשרות שהנגיף יכול לעבור מרחק רב באוויר קיבלה סיקור נרחב; מה שלא סיפרו לנו היה, שאין כל הוכחות שהוא עושה זאת בפועל. התוצאה היא שאתרי נופש באוויר הפתוח עודם סגורים, למרות שאין כל תיעוד שמישהו נדבק באתר שכזה.

ישנו גם הוויכוח על פתיחת בתי הספר בארה"ב, הזוכה לסיקור תקשורתי רב המתמקד כמעט כולו בדוגמאות של הדבקה בקורונה. אבל חוסר הוודאות סביב המגיפה אומרת, שאותה תשומת לב צריכה להינתן לבתי ספר בהם אין הדבקות. יש מחנות קיץ ומעונות יום רבים – כולל גדולים – הפועלים ללא אף מקרה של קורונה; הם פשוט לא מגיעים לכותרות. הורים ומקבלי החלטות המושפעים מן הסיקור, עשויים באופן טבעי להגיע למסקנה שהוראה פרונטלית היא מסוכנת. אבל הם מחמיצים חלק גדול מהסיפור, כי בתי ספר רבים במדינת אינדיאנה פועלים מאז יולי ומספר הנדבקים בהם כמעט אפסי.

בהעדרו של מידע מלא על הסיכונים, תגובות-היתר עלולות להיות בעלות השפעות מרחיקות לכת. כך קרה אחרי התאונה בכור הגרעיני באי שלושת המיילים: אין נתונים על נזק רפואי לטווח הארוך, אך האמריקנים היו כה מבוהלים, עד שהאנרגיה הגרעינית מעולם לא מימשה את הפוטנציאל שלה בארה"ב, שבמקום זאת המשיכה להשתמש בדלקים מוצקים, מזהמים ומסוכנים בהרבה.

אוסטר מזהירה מפני טעויות דומות ביחס לקורונה. הימנעות משליחת ילדים לבית הספר פוגעת בהתפתחותם. סגירת עסקים הורסת את מקורות הפרנסה. ייתכן שהחסרונות הללו פחותים מן היתרון של מניעת התפשטות הקורונה, אבל אי-אפשר לבצע הערכה ממשית כאשר המידע חלקי בלבד. מה שצריך באמת לדעת הוא: מהו שיעור (ולא מספר) בתי הספר בהם יש קורונה? מה מבדיל בין מקומות בעלי שיעורים שונים? האם זהו הבדל בצעדי המניעה? האם זהו הבדל במאפיינים דמוגרפיים וכלכליים?

כדי לענות על שאלות אלו, יש צורך באיסוף מידע ובדיווח מרוכזים – מהסוג שמאפשר להעריך סיכונים מסוגים שונים, החל מנהיגה וכלה בטיסה. לא אמור להיות קושי להשיג מידע שכזה: כאשר בתי הספר ייפתחו מחדש, למחוזות יהיו נתונים על מספר המקרים ביחס לאוכלוסייה. את המידע הזה אפשר לשלב במאגרי מידע ציבוריים וידידותיים למשתמש. ברגע שיהיה מידע שכזה, התקשורת תוכל להשתמש בו כדי להכווין את דיווחיה. גם אם היא תבחר להימנע מכך – כי "היום ה-45 עם שיעור הידבקות של פחות מ-0.01%" אינו מביא הרבה הקלקות – לאזרחים תהיה אפשרות לנתח בעצמם את המידע. כך ניתן יהיה לקבל החלטות טובות – או לפחות משופרות – בנוגע לשאלה מה והיכן לפתוח.