"איזה דיכוי לדעתך יכול להוביל אדם צעיר לעשות זאת?", שאלה לפני עשר שנים ליילה בועזיזי לאחר שאחיה, מוחמד בועזיזי, הצית את עצמו. השלטונות המקומיים בטוניסיה החרימו את עגלת הפירות שלו, לכאורה משום שלא היה לו רישיון אך למעשה בניסיון לסחוט אותו. "איך אתם מצפים שאחיה?!", זעק לפני ששפך על עצמו בנזין מול משרד המושל. זו הייתה תחילתו של האביב הערבי, אשר הפיל רודנים בארבע מדינות – מצרים, לוב, טוניסיה ותימן. לרגע נדמה היה שהדמוקרטיה הגיעה לבסוף לעולם המערבי.

עשור מאוחר יותר, אין סיבה למסיבה – מציין אקונומיסט. רק מדינה אחת אכן הפכה לדמוקרטית: טוניסיה. במצרים הסתיים האביב הערבי בהפיכה צבאית. לוב, תימן ובמיוחד סוריה שקעו במלחמות אזרחים עקובות מדם שגררו לתוכן מעצמות זרות. האביב הערבי הפך במהירות כה רבה לחורף קודר, שרבים התייאשו מן האיזור.

הרודנים הערבים הרבה פחות בטוחים, כי צניחת מחירי הנפט אינה מאפשרת להם לקנות את נתיניהם בסובסידיות שמנות ומשרות ממשלתיות מפנקות. מנהיגים רבים הפכו לעוד יותר פרנואידים ומדכאים. מוחמד בן סלמן הסעודי אסר את בני משפחתו. עבד אל-פתאח סיסי המצרי ריסק את העיתונות. לקח אחד שלמדו המנהיגים הסמכותנים הוא שעליהם למחוץ במהירות כל התנגדות, בטרם תתרחב.

האזור פחות חופשי מכפי שהיה ב-2010 – ואולי כועס יותר. הוא זועזע ממלחמות, ג'יהאד וקורונה. מתנגדי המשטרים טוענים שהערבים שוב אינם מוכנים להשלים עם דלותם ושכיום יש יותר סיכוי לחולל שינוי. לדבריהם, להבת האביב הערבי מעולם לא כבתה, והראיה – ההפגנות שהתחוללו בעיקר, אלג'יריה, לבנון וסודן בשנה שעברה. אך בפועל, לא היה שינוי מהותי בשום מדינה, ואקונומיסט שואל האם הערבים פשוט אינם מסוגלים לחיות בדמוקרטיה. יש הטוענים, כי הגנרלים מעורבים מדי בפוליטיקה מכדי לאפשר פתיחות אמיתית. אחרים אומרים, כי האיסלאם אינו עולה בקנה אחד עם פלורליזם. האם טוניסיה, בה האיסלאם הוא פרגמטי והגנרלים מצייתים לפוליטיקאים, היא יוצא מן הכלל המוכיח את הכלל?

מוקדם מכדי לענות. זרעי הדמוקרטיה המודרנית טרם נזרעו כהלכה בעולם הערבי. רצונם של האזרחים הערבים לבחור את מנהיגיהם חזק כמו בכל מקום אחר. מה שהם זקוקים לו, הוא שמוסדות עצמאיים – אוניברסיטאות, התקשורת, קבוצות אזרחיות, ומעל לכל בתי המשפט והמסגדים – יתייצבו מול הממשלות. רק אז יוכל להיות מקום לאזרחות מעורבת ומיודעת. רק אז יסכים הציבור לפתרון בדרכי שלום של מחלוקות פוליטיות.

יעזור גם אם לערבים יהיה יותר חופש להתווכח. בתי ספר באזור נוטים להדגיש שינון על פני חשיבה ביקורתית; התקשורת והמסגדים נוטים לחזור כמו תוכים על הקו הממשלתי; שליטים סמכותנים מנסים להשתלט על הרשתות החברתיות. כל אלו גורמים לחוסר אמון במידע עצמו ולפריחת תיאוריות קונספירציה. ערבים נוטים לא לסמוך איש על רעהו, חלקית בשל מערכת של שוחד וקשרים אותם יש להפעיל כדי לקבל את הצרכים הבסיסיים. רודנים מעודדים את הציבור לחשוב במונחי משחק סכום אפס, ואת מתנגדיהם הם מציגים כקיצוניים המבקשים להרוג את בני ארצם.

ברקע כל אלו, אין פלא שהדמוקרטיה לא היכתה שורש בעולם הערבי. אך לדעת אקונומיסט יש דרכים לקדם אותה בטווח הארוך. קידום החינוך הוא חיוני; המדינות הדמוקרטיות צריכות להזמין יותר סטודנטים ערבים. עליהן לתמוך בעיתונאים, פעילי זכויות אדם וארגונים לא-ממשלתיים. לוקח זמן להצמיח תרבות פלורליסטית. אבל הסטטוס-קוו אינו יציב ואינו בר-קיימא, כפי שהוכיח בצורה טראגית אותו רוכל פירות.