רוסיה היא המרוויחה הגדולה ממלחמת ישראל-חמאס

בעוד ישראל וחמאס נתונים במלחמה כוללת, רוסיה היא שחקנית משנה ולא שחקנית ראשית. אין כל ראיה לכך שהיא סייעה במישרין למתקפה המרושעת של חמאס, וגם מבחינה דיפלומטית הקרמלין נדחק לשוליים ואינו מצליח למלא תפקיד בנסיונות ההרגעה – כותבת האנה נוֹטֶה, מומחית לענייני רוסיה, בניו-יורק טיימס.

ג'ו ביידן ביקר בישראל בשיאו של מסע דילוגים אמריקני במזרח התיכון, ואילו ולדימיר פוטין – שהמתין עשרה ימים בטרם הואיל להתקשר לבנימין נתניהו – נסע לבייג'ינג. באו"ם הדגישו דיפלוטים רוסים את הפגיעה באזרחים ולחצו להפסקת אש הומניטרית, אך הייתה זו העמדת פנים בלבד. בלא מנופי השפעה על הצדדים, מוסקבה אינה יכולה לסייע בשחרור החטופים, להבטיח מסדרונות הומניטריים ובוודאי שלא להפסיק את הלחימה. אבל למרות זאת, רוסיה מסתמנת כמרוויחה עיקרית מן המלחמה. בשלושה תחומים מרכזיים – מלחמתה נגד אוקראינה, תוכניותיה במזרח התיכון והמאבק העולמי מול המערב – רוסיה תצא נשכרת.

ראשית, האירועים בעזה מסיחים את תשומת ליבם של המנהיגים והציבור במערב מן המלחמה באוקראינה. החששות שמא המערב מתחיל לסבול מ"עייפות אוקראינה" צצו עוד לפני 7 באוקטובר וכעת ימשיכו לגדול. מבחינת רוסיה, מדובר באתנחתה מבורכת מהאשמותיה החוזרות ונשנות בביצוע פשעים נגד אוקראינה. ישראל עשויה להזדקק לתחמושת ההולכת ואוזלת באוקראינה. רוסיה תשמח לראות את ארה"ב שוקעת בסכסוך אחר.

המלחמה מאיימת להשהות – אם לא להוריד מעל הפרק – את האפשרות של נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, ולצידה ברית הגנה בין וושינגטון לריאד ותוכנית גרעין סעודית; גם זה ישמח מאוד את מוסקבה, בעלת בריתה של טהרן. הרווח הגדול ביותר של רוסיה עשוי להיות בדעת הקהל העולמית, צופה נוטה. סירובה לכנות את מתקפת 7 באוקטובר "טרור" והטלת האשמה על המערב, הקנו לה נקודות ברוב חלקי המזרח התיכון. קריאותיה לשלום, הגנה על אזרחים וזכותה של ישראל להגנה עצמית, אינן אלא מסווה לעמדתה הפרו-פלשתינית. היא אינה חדשה, אך כעת גלויה במיוחד.

שאיפותיה של רוסיה חורגות אל מעבר למזרח התיכון. היא מיצבה את עצמה כדוד מול גלית המערבי, ואת המלחמה באוקראינה – כמאבק אנטי-קוליניאלי לסיום הדומיננטיות המערבית העולמית. בכך היא קלעה לכעס נרחב במדינות המפותחות על השחצנות והצביעות של המערב. תגובתו של הקרמלין למלחמה בעזה נועדה להעצים רגשות אלו, גם במחיר של כעס ישראלי.

הציניות של רוסיה גלויה לחלוטין. היא דרשה כינוס חירום של האו"ם בשל הפצצת בית החולים בעזה – אחרי שהפציצה תשתיות אזרחיות ובתי מגורים באוקראינה במשך 20 חודשים. אך במדינות הכועסות על התנהלותה של ישראל, הציניות הזאת משתלבת היטב ברגשות כלפי ישראל ותומכותיה המערביות. רוסיה לא תוותר על שום הזדמנות להעמיק את הקרע בין המערב לבין המדינות המתפתחות.

המערב ניסה לשכנע את יתר העולם – בהתייצבותו לצד אוקראינה וכעת לצד ישראל – שהסדר העולמי בראשותו חי וקיים ושהערכים הדמוקרטיים מצויים בסכנה אמיתית. אבל המערב רחוק מלנצח במאבק על הנרטיב. המלחמה באוקראינה נדחקה לשוליים; הדיפלומטיה האמריקנית במזרח התיכון מצויה בתוהו ובוהו; והמערב ויתר העולם מתבוננים זה בזה בחוסר הבנה הדדי. רוסיה תעשה הכל כדי להרוויח מן המצב.