האם ילודה תעשייתית היא סמל הסטטוס האולטימטיבי של עשירי התבל

העיתונאית אנה לואי סוסמן (Anna Louie Sussman) מנתחת במאמרה בניו-יורק טיימס (יום ה', 02.07.26) את תופעת ה"קידמקסינג" (Kidmaxxing) - המגמה הגוברת של מיליארדרים ואנשי טכנולוגיה מובילים להביא לעולם מספר חריג של ילדים. סוסמן בוחנת מה מניע גברים בעלי עושר קיצוני להתרבות בהיקפים תעשייתיים, ומצביעה על כך שהילדים הפכו עבורם לסמן המעמד המוחלט, המפגין עושר שאינו יודע שובע ויכולת כלכלית ולוגיסטית בלתי מוגבלת.

בעוד שבעבר סימני הסטטוס הבולטים של האלפיון העליון היו יאכטות פאר, מטוסים פרטיים או אוספי אמנות נדירים, הרי שבעידן הנוכחי חל שינוי תפיסתי. הבאת עשרה ילדים או יותר, לעיתים ממספר נשים או באמצעות פונדקאות, משדרת עוצמה מסוג חדש. היא מעידה על משאבים עצומים הנדרשים למימון אומנות, מורים פרטיים, אבטחה וקרנות עתק, ומציבה רף שגם אנשים אמידים מאוד אינם יכולים לעמוד בו.

אידיאולוגיה דמוגרפית והטיית העתיד

מעבר להפגנת הכוח הכלכלי, התופעה מונעת מתפיסות עולם פרו-נטליסטיות (עידוד ילודה) קיצוניות, הרווחות בקרב האליטה של עמק הסיליקון. מנהיגים טכנולוגיים בולטים מביעים חשש עמוק מפני "קריסה דמוגרפית" עולמית, ומאמינים כי מחובתם האישית לייצר כמה שיותר צאצאים בעלי מטען גנטי משובח כדי להציל את עתיד האנושות. גישה זו מייצרת נורמה חברתית חדשה שבה הצאצאים נתפסים כפרויקט אופטימיזציה ארוך טווח וכשלוחה מגלומנית של מורשת האב.

המבקרים מצביעים על כך שמאחורי המעטפת הפילנתרופית לכאורה מסתתרת תפיסה אנוכית ואף אאוגנית (השבחת גזע). הילדים במערכת זו עלולים להפוך לכלים להאדרת האגו ההורי ולמימוש שאיפות פוליטיות וחברתיות של אבותיהם. מדובר בשינוי עמוק במוסד המשפחה, שבו הילודה מנותקת מהקשרים רגשיים מסורתיים והופכת למפעל ייצור מנוהל היטב המשרת את שימור המעמד וההשפעה של העושר המוחלט.

Anna Louie Sussman היא עיתונאית חוקרת ומחברת המרבה לכתוב על נושאי מגדר, כלכלה, חברה ודמוגרפיה עבור כלי תקשורת מובילים בעולם.

תמצית מתוך מאמר שפורסם באתר New York Times.