פרטי האירוע
בעלות הדין ערכו הסכם בע"פ לארגון יריד. לפי ההסכם היה על המערערת לקבל, לאחר ניכוי הוצאות הכנת היריד, 25% מהרווח, והמשיבה - את יתרת הרווח. המערערת, שהחזיקה בשטח שעליו נערך היריד, ביצעה את עבודות הכשרת האתר בהוצאה מסוימת. היריד נכשל, וביום השלישי לעריכתו של היריד הודיעו המערערים כי אם לא ישלמו להם מיידית את דמי הכשרת היריד הם סוגרים את האתר. התנהל מו"מ שאחריו חתמו המשיבים על ההסכם. לאחר 17 יום טענו המשיבים כי החתימה על הסכם האמור נעשתה מאונס, רק על מנת להסיר את איום הסגירה, ולכן אין למשיבה כל עניין משפטי להתחייבות האמורה. תביעת המערערת לאכיפת ההסכם בבית משפט מחוזי נדחתה, ומכאן הערעור.
טענות המערערת
המשיבה התחייבה לשלם לה את סך 50,000$ לפני פתיחת היריד, עבור ביצוע עבודות ההכנה. לא יתכן שהמערערת לקחה על עצמה סיכון כספי כה נכבד מבלי להבטיח שהוצאותיה יוחזרו לה גם במקרה בו העסק לא יפיק רווחים.
החלטת בית משפט
השופט מלץ - מהות יחסי הצדדים הייתה שותפות. אם קבעו שותפות ברווחים, חזקה עליהם כי שקבעו שותפות גם בהוצאות. לא מתקבל על הדעת, כי המשיבה העניקה למערערת שותפות ברווחים הצפויים מבלי לשתף אותה בסיכוני ההפסד.
בסעיף 17 ניתן לכלול גם כפייה שהיא כלכלית בטיבה, דהיינו כפייה הקיימת, "כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי-מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו". נראה כי הלחץ העסקי שהפעיל מנהל המערערת על המשיבה לחתום על ההסכם היה כפייה כלכלית אסורה.
כעיקרון, האפשרות לפנייה לערכאות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת הכפייה. לעניין זה אין זה משנה אם הצד הנפגע סבור, על סמך ייעוץ משפטי שניתן לו, כי הסיכוי שבית משפט אכן ייתן את הסעד המבוקש הוא קטן. בנסיבות הנדונות, לא עמדה בפני המשיבים אפשרות ממשית להשיג סעד שיפוטי, ולכן לא היה זה בלתי סביר מצידם לנהוג כפי שנהגו, דהיינו לחתום, בלית ברירה על ההסכם.
הודעת הביטול תהיה תוך זמן סביר לאחר שפסקה הכפייה (סעיף 20). הזמן שחלף מתום היריד ועד למשלוח ההודעה היה קצר וסביר. לאור זאת, ולאור העובדה שכבר במרוצת פרק זמן קצר זה הפרה המשיבה את החוזה בכך שלא שילמה את התשלום הראשון על-פי ההסכם, לא ניתן ללמוד על כוונה מצד המשיבה למחול על זכות הביטול העומדת לה.
הערעור נדחה בהסכמתם של השופטים שמגר וגולדברג.
[ערך: שגיא בנתאי]
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
