פרטי האירוע
בין המשיבה לבין המערערים נכרת חוזה, בו הסכימו ביניהם להחליף את זכויות החזקה והחכירה שלהם בדירות שבהן התגוררו באותו זמן, זו כנגד זו. שווי דירת המשיבה היה רב בהרבה משווי דירת המערערים. בית משפט מחוזי הכיר בזכותה של המשיבה לבטל את החוזה בקבעו, שנתקיימו יסודות העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים. מכאן הערעור.
טענות המשיבה
יש להצהיר, כי החוזה בוטל כדין, וכי בעקבות הביטול האמור חייבים הצדדים להחזיר האחד לשני מה שקיבלו על-פי החוזה. לחילופי הדירות הסכימה המערערת בעקבות שידוליו של מתווך דירות, שפנה אליה מיוזמתו ושידוליהם של המערערים, שדיברו על ליבה ושכנעוה, כי מוטב לרווקה כמוה לגור במרכז העיר.
טענות המערערים
1) אין בראיות כדי להוכיח, שהמשיבה הייתה במצוקה, או לקויה בחולשה שכלית או בחוסר ניסיון. מכל מקום לא הוכח, כי המערערים ידעו על כך, ובלעדי ידיעה זו לא נתקיים כאן היסוד של ניצול מצבה.
2) המשיבה לא הודיעה למערערים על ביטול החוזה תוך זמן סביר, כמצוות סעיף 20 לחוק.
החלטת בית משפט
השופט טירקל - לעניין הטענה השנייה של המערערים, המשיבה פנתה מיד למתווך ולעורך הדין, שערך את החוזה. לאחר מכן ניסתה להתגורר בדירת המערערים תקופה נוספת, אך לא יכלה לעמוד בכך. במצב דברים זה אין לומר, שהודעת הביטול לא הייתה תוך זמן סביר.
על שלושה יסודות השתית המחוקק עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, חוסר ניסיון), השני - התנהגותו של העושק (הניצול שניצל) והשלישי - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו (תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל).
בעניין המשיבה, אין לומר שדעתה הייתה מיושבת, וכי גמירת הדעת שלה הייתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. היא מצויה אי שם בין הקצוות, אין היא בעלת מום שמומה פוסל אותה, ואין היא חסרת דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתה כעין וכאפס, אלא היא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול דעתו, שמומו פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק.
כאשר מופר האיזון בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו עד כדי כך, הרי נעלה מכל ספק, שנתקיים כאן יסוד זה של עילת העושק. ככול שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, ייטה בית המשפט לשעות יותר לשוועתו גם לגבי יסודותיה האחרים של עילת העושק.
השופט לנדוי - מעדיף אני את השיטה של הליכה "מן הפרט אל הפרט, בבוא שעתו ומקומו". לא הייתי מחייב עצמי לקביעה עקרונית, שסעיף 18 יוכל לחול רק על "מצב חמור ומתמשך ולא בקושי ארעי או חולף". יתוארו מצבים של קושי ארעי וחולף, שאליו יכול העשוק להיקלע לפתע, שגם בו יתקיימו כל היסודות, הדרושים להפעלת סעיף 18.
הוחלט לדחות את הערעור, ולמסקנה זו הגיעה גם השופטת בן-פורת.
[ערך: שגיא בנתאי]
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
