פרטי האירוע
עם פרישתו של המערער מחברותו באגודה - המשיבה 1 - קיבל המערער פדיון מניותיו בסכום השווה ל- 15.5 משכורות עבור כל מניה. זאת בהתאם להחלטת האסיפה הכללית של המשיבה 1, שקבעה את ההסדר לתשלום לחבר שפורש באופן שונה מהאמור בתקנה 11 לתקנות האגודות השיתופיות. הגם שהמערער הצהיר שהוא מוותר על זכות שהייתה לו כלפי האגודה, הוא הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכותו לקבל את השווי המשוערך של המניות למועד פרישתו. תביעתו נדחתה. מכאן הערעור, שנסב על שאלת תוקפה של החלטת האסיפה הכללית הנ"ל ותוקף הצהרתו של המערער בדבר ויתור על זכות המגיעה לו מהמשיבה 1, לאור טענותיו של המערער בדבר הטעיה, עושק כפיה והתנהגות שאינה בדרך מקובלת ובתום לב מצד המשיבה 1.
טענות המערער
לא יתכן שוויתר על זכותו לקבל את ערך מנייתו המשוערך - שכן לא ידע על קיומה של זכות זו.
המערער טען לשלושה פגמים שנפלו בחוזה: הטעיה, עושק ואילוץ.
"שלב" פעלה שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת, בניגוד להוראתו של סעיף 39 לחוק החוזים.
לכתב הויתור אשר עליו הוא חתם אין תוקף, שכן הוא מהווה התנאה על הוראת חוק קוגנטית - היינו תקנה 11 לתקנות האגודות השיתופיות, המחייבת את האגודה להעניק לו בפרישתו את ערך מניותיו המשוערך - זוהי הוראה שלא ניתן להתנות עליה.
החלטת בית משפט
השופט שמגר - כתב הוויתור הוא חוזה, משמע, יש לבדוק ראשית - מהו תוכנו, ושנית - אם זהו חוזה תקף או שמה הוא בטל או ניתן לביטול בשל פגם שנפל בכריתתו. פרק א' לחוק החוזים (חלק כללי) קבע מבחנים אובייקטיביים לכריתת חוזה, כך שלא הרצון הסמוי אלא ביטויו החיצוני הוא הקובע.
שאלה נוספת העולה היא, האם לוקה החוזה בפגם כלשהו, המערער את תוקפו. ניתן לדבר על שני סוגי פגמים: פגם ברצונו של המערער בעת כריתת החוזה, שהופך את החוזה לבר ביטול, על-פי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), או פגם הנובע מכך, שבחוזה ישנה התנאה על הוראה קוגנטית בחוק.
לעניין הטעיה. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) מכיר בשתי צורות של הטעיה: במעשה ובמחדל. אם אכן הטעתה "שלב" את המערער, הרי עשתה כך במחדל - ע"י כך שלא הציגה בפניו את האופציה לקבל תמורת מניותיו את ערכן המשוערך. לא הוכח ש"שלב" הצהירה לפני המערער הצהרה מטעה כלשהי בנוגע לאופציות העומדות לפניו. לא תיתכן הטעיה במחדל כשה"מטעה" אינו יודע ואף לא היה צריך לדעת על טעותו של הצד השני. הטעיה במחדל נוצרת, כאשר למתקשר יש חובת גילוי למעשה "נטל של גילוי", לפי הדין, או על-פי הנסיבות. הטלת חובת גילוי רחבה מידי עלולה "לחתור תחת אשיות הכלכלה החופשית ולסכל יוזמה פרטית.
צד לחוזה, שאינו מגלה לצד השני פרט מסוים על סמך הנחה סבירה שהצד השני יכול לגלותה בכוחות עצמו, אינו נחשב כמי שמטעה אותו. הטעיה מוגדרת בסעיף 15 לחוק כהתקשרות "בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו". רבינוביץ הכיר את שתי האופציות שעמדו לפניו ובחר לקבל את מה ש"שלב" הציע לו מיד, ולחתום על כתב הויתור. אם טעה רבינוביץ, טעותו לא הייתה אלא בכדאיות העסקה, טעות אשר החוק (סעיף 14(ד)) הוציא אותה מגדר טעות אופרטיבית.
לעניין עושק. עילת הביטול בשל עושק, המצויה בסעיף 18 בחוק החוזים (חלק כללי), מניחה, כי הצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות; אולם החוק מוצא לנכון להתערב, בכל זאת, מטעמים של מוסר וצדק חברתי. העדר האיזון הסביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקהו בא לידי ביטוי במלותיו של החוק, לפיהן "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל". החובה להוכיח את קיומם של התנאים הנ"ל מוטלת על הטוען להם (על רבינוביץ).
קושי כלכלי ארעי או חולף אינו יוצר מצב של מצוקה, וכי לא כל אי שוויון באורך הנשימה של הצדדים, החולקים זה על זה ומתווכחים זה עם זה, יוצר את עילת העושק. אחד המבחנים המוצעים לבחינת הקושיה, אם קיימת מצוקה שעולה כדי עושק, טמון בשאלה, אם למתקשר הייתה אלטרנטיבה ממשית, שבאמצעותה ניתן למנוע את העסקה הנוכחית.
לעניין כפייה (סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי)). ייתכן שכפייה אינה כוללת רק איומים בכוח אלא גם כפייה כלכלית, קרי לחץ מסחרי בלתי חוקי, אולם כאן לא הוכח, שהלחץ שבו היה המערער שרוי היה לחץ שלחצה עליו המשיבה 1 או מישהו מטעמה.
כדי להראות על רצון לשים קץ לחוזה אין צורך בהודעה פורמלית אלא אפשר להסיקה מהתנהגות הנפגע. בנסיבות מסוימות, כאלה כבמקרה שלפנינו, עצם הגשת התביעה, בה בוחר הצד הנפגע בפיצויים בלבד ובהשבה, יכול להראות על רצון כזה. יש לציין כי הפעולה המעידה על רצון בביטול החוזה צריכה להיעשות תוך זמן סביר.
המבחן לקביעה, אם התנהגות מסוימת הייתה בדרך מקובלת ובתום לב, הוא מבחן מעורב. "בו משמשים יחדיו עקרונות אובייקטיביים של הישר וההגון, ועקרונות סובייקטיביים, המתחשבים בין השאר בטיב העסקה ובמהות הצדדים". עצם עמידתה של "שלב" על זכותה החוזית אינה פעולה שלא בתום לב.
בטלותם של חוזים המתנים על הוראות קוגנטיות נובעות מהיותם נוגדים את תקנות הציבור, ולכן הם בטלים על-פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). חישוב שווי של מניה לפי ערכה הריאלי ביום פרישתו של חבר מן האגודה הוא הסדר, שיש בו משום הימור מסוים. ההסדר החוקי לקביעת שווי מניותיו של חבר האגודה פורש אינו קוגנטי, וניתן להתנות עליו - בדרך של תיקון תקנון האגודה או בדרך של ויתור ספציפי של חבר, כפי שנעשה כאן. המערער, שעבד כ- 33 שנה, קיבל יותר מהמינימום שרצה החוק להבטיח לעובד בשכר, ואף מסיבה זו לא ניתן לראות את ההסכם בינו לבין האגודה כסותר את תקנות הציבור.
דין הערעור להדחות ולמסקנה זו הגיעו גם השופטים בך ובן-פורת.
[ערך: שגיא בנתאי]
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
