פרטי האירוע
המערער פרסם בעיתון הצעה למכירת חלקת קרקע. בעקבותיה הוא חתם על הסכם עם המשיבים, שבו נקבע מחיר החלקה, ובו הציג עצמו המערער כבעליה. לאחר מספר ימים התקשר המערער עם בעלת החלקה, הציג עצמו כשלוחם של המשיבים וחתם כנציג המשיבים על חוזה למכירת אותה חלקה בסכום של 45% מהסכום בו "מכר" את החלקה למשיבים. העסקה התפוצצה, המשיבים הודיעו למערער בכתב, כי החליטו לבטל אתו את ההסכמים. המערער הגיש תביעה בבית משפט מחוזי ושם נדחה, מכאן הערעור לעליון.
טענות המערערים
1. לא נוצרו יחסי שולח שלוח בין צנעני למשיבים, וזאת מאחר שהמערער פעל כמתווך ולא כשלוח, וחוק השליחויות כלל אינו חל על העניין. אפילו פעל כשלוח, לא היה אישור לכך מצד המשיבים.
2. אם הייתה טעות הרי זו טעות בכדאיות העסקה, ולכן לא חל סעיף 15 הנ"ל, המדבר ב"טעות שהיא תוצאה של הטעיה".
החלטת בית משפט
השופט שמגר - אין בעלי הדין זכאים להביא ראיות נוספות לפני בית המשפט שלערעור כדרך השגרה, ורק במקרים יוצאים מן הכלל מרשה בית המשפט שדן בערעור הבאת ראיה נוספת, ולעניין זה יש משקל מכריע לשאלה, אם הייתה אפשרות להגיש את הראיה בשלב הדיונים הקודם.
רק פסק דין פלילי מרשיע יכול להוות ראיה במשפט אזרחי. אין ערכאת הערעור נוהגת להרהר אחרי קביעות מהימנות של הערכאה הנמוכה יותר, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות, העולות מן ההקשר או מן התוכן של העדויות והמצדיקות התערבותה של ערכאת הערעור.
בשל המצגים השונים שהציג צנעני ובשל המסך בינם לבין גב' צוקר, אשר אותו יצר, לא נתברר למשיבים, אם צנעני היה בעל החלקה, בעל זכות כלשהי בה או שלוח של גב' צוקר, וחוסר בהירות זה יכול היה לגרום לבלבול שבהודעה לגבי המועד, בו נערכו המצגים השונים.
שלוח מבצע בשמו או במקומו של השולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי באופן שפעולתו מחייבת את השולח ומזכה אותו, בעוד שמתווך מסתפק בהפגשת הצדדים ואינו מבצע שום פעולה משפטית בשם השולח או במקומו. חוק השליחויות אינו חל על פעולת התיווך, כל עוד לא הוסמך המתווך לעשות פעולה משפטית בשם אחד הצדדים או בשם שניהם. חתימתו של צנעני בשמם של המשיבים, ולגביה אין ספק, שזו פעולה משפטית בגדר חוק השליחות. צנעני גם פעל בחזקת שלוחם של המשיבים, כאמור בסעיף 6(א) לחוק השליחויות, שכן בחתימתו הנ"ל יצר מצג כלפי גברת צוקר, כי הוא "שלוח", הפועל בשם המשיבים. ע"פ סעיף 6(א) על השולח לאשר את העניין - אישור בדיעבד יכול להיעשות גם במפורש ויכול להיעשות גם מכללא, ואף מהתנהגות השולח, לרבות שתיקה ואי נקיטת צעדים כלשהם, אפשר ללמוד על האישור בדיעבד; משמע, האישור נלמד מהרצון הגלוי והחיצוני, המתגלה מתוך התנהגות השולח. (יש לציין כי בעניין זה המשיבים טענו כי כלל לא אישרו לצנעני להיות השלוח שלהם).
דין הערעור להדחות, מאחר שנתקיימו כאן יסודותיו של האמור בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), לפיו מי שהתקשר בחוזה עקב טעות, שהיא תוצאה של הטעיה שהטעהו הצד השני לחוזה, רשאי לבטל את החוזה. בעניין שלפנינו, הסכימו המשיבים תחילה להתקשר עם צנעני בהסכם, מאחר שסברו בעקבות התנהגותו וטענותיו, שבידו בעלות או זכות חוזית, המאפשרת לו למכור את החלקה. יש לציין, כי גם ההסכמה לקניית המגרש ישירות מגברת צוקר, נוצרה עקב טעות, שמקורה בהטעייתו של צנעני, שהציג את עצמו כשלוחה של גברת צוקר.
אם טעות בכדאיות נובעת מטעות בהנחות אחרות הקשורות לעסקה או המצטרפות אליה, ניתן להעלותה כעילה לביטול החוזה. ביטול ההסכם עם צנעני לא הייתה בו התנהגות שלא בתום לב.
לסיכום, צנעני הטעה את המשיבים ע"י טענותיו והתנהגותו, שהיו אי-אמת פשוטה, והמשיבים ביטלו את ההסכמים ביניהם כדין. התנהגותו המתוארת של צנעני הייתה בגדר הטעיה, כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), ובגדר התנהגות שלא בדרך המקובלת ובתום לב, כאמור בסעיף 12 לאותו חוק, לאורם חלה עליו החובה שלא להטעות את הצד השני ע"י מצג שאין בו אמת או ע"י אי גילוי מידע החשוב לשיקוליו.
דין הערעור להדחות ולמסקנה זו מגיעים גם השופטים ברק ואלון.
[ערך: שגיא בנתאי]
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
