עמוס עוז. יליד 1939, ירושלים. נשוי לנילי צוקרמן, אב לפניה, גליה ודניאל. מתגורר בערד.

אביו היה חוקר ספרות וספרן. לאחר מות אמו בשנת 1954, עבר לקיבוץ חולדה, כילד חוץ, ונשאר להדריך בתנועת הנוער ובמשך שירותו הצבאי. בשנת 1957 היה לחבר קיבוץ ועסק בכתיבה, חינוך והוראה. לאחר שירותו הצבאי, החל ללמוד פילוסופיה וספרות באוניברסיטה העברית. באותה תקופה היה פעיל בתנועת מן היסוד ובחוג סופרים צעירים שהתרכז מסביב כתב העת קשת. בתקופה זו התוודע לש"י עגנון, שהיה למוקד השפעה מרכזי על כתיבתו והגותו.

בשנת 1967 לחם בסיני. מלחמה זו גיבשה את תודעתו הפוליטית, ומאז הוא נחשב לאחד הדוברים הבולטים של השמאל הישראלי.

עוז מכהן כפרופסור מן המניין לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון ומופקד על הקתדרה על-שם עגנון באוניברסיטה זו. כמו כן, הוא חבר מן המניין באקדמיה ללשון עברית.

פרסם 23 ספרים, שתורגמו לכ-30 שפות. עם הספרים שכתב נמנים: מיכאל שלי, הר העצה הרעה והמצב השלישי, שהושפעו מנופי ילדותו בירושלים המנדטורית וזו של שנות החמישים; ארצות התן, מקום אחר, ומנוחה נכונה, שהושפעו מחיי הקיבוץ.

זכה בפרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח.