מאיר ויזלטיר. יליד 1941, מוסקבה, רוסיה.

מספר חודשים לאחר שנולד, יצא אביו לחזית, וחצי שנה אחר כך נהרג. הוא גדל עם סבתו, אמו ושתי אחיותיו. מאוחר יותר, עבר להתגורר עם משפחתו בנובוסיבירסק באורל. בשנת 1946 נישאה אחותו לצעיר יהודי בעל נתינות פולנית, ובעקבותיהם נדדו בני המשפחה בפולין ובגרמניה במסע מפרך. ב-1949 הגיע יחד עם אמו לישראל. בגיל 18 עבר להתגורר בתל אביב, וערב גיוסו התפרסמו שני שיריו הראשונים בביטאון משא.

לאחר שחרורו מהצבא, החל לפרסם שירים בקביעות. בראשית דרכו בשנות ה-60, נחשב לחלק מקבוצת המשוררים שכללה גם את יונה וולך ויאיר הורביץ. הם כונו "צעירי הצעירים" להבדיל מ"הצעירים", נתן זך, דליה רביקוביץ, דוד אבידן ויהודה עמיחי. יחסיו עם וולך נותקו בשנות ה-70, אך הוא המשיך להיות חבר קרוב להורביץ עד יום מותו.

הוא נתפש כמשורר בוטה, אלים, מודרניסטי, עירוני, אנטי-רומנטי שעוסק בניפוץ סמלי העבר.
ויזלטיר נחשב גם מתרגם מחונן, בעיקר של מחזות שייקספיר, ביניהם מקבת, ריצ'רד השלישי, הלילה ה- 12, וכן יוליוס קיסר ואגדת חורף.

עם קבצי שיריו: פרק א' ופרק ב' (1967), מאה שירים (1969), קח (1973), דבר אופטימי עשיית שירים (1976), פנים וחוץ 01977), מוצא אל הים (1981), מכתבים ושירים אחרים (1986) ומחסן (1995).

חתן פרס ישראל לשירה לשנת תש"ס.