נשואה לאורי ארבל (אל"ם במיל.), איש עסקים. אם לשלוש בנות - הבכורה סיימה לימודי רפואה באוניברסיטת בן-גוריון, ועובדת כגינקולוגית בבית חולים.

סיימה לימודיה התיכוניים בבית החינוך (תיכון חדש), חיפה (1962). שירתה בצה"ל, ובמקביל למדה משפטים (1964-1962).

למדה משפטים (1964-1962). מוסמכת למשפטים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, שלוחת תל אביב (1967). התמחתה במשך שנתיים בעריכת דין, במשרד עו"ד הייק בתל אביב. ב-1969 קיבלה רשיון עורך דין. למדה לתואר שני בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן (1979) אך לא סיימה ולא קיבלה תואר [למרות שבפרסומים הרשמיים הוצג הדבר כאילו הינה בעלת תואר שני]. השתתפה בהשתלמויות ובכנסים בינלאומיים.

ב-1972 החלה לעבוד כפרקליטה, בפרקליטות המדינה מחוז מרכז תל אביב. טיפלה והופיעה בבתי משפט בתיקי פשעים חמורים, עבירות רצח, עבירות מוסר, עבירות אלימות, עבירות סמים ועבירות צווארון לבן. במשך 8 שנים, ובמקביל לעבודת הפרקליטות, שימשה נציגת שר המשפטים בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. הייתה חברה בוועדה הפסיכיאטרית שעניינה שיחרור חולי נפש שביצעו עבירות פליליות, מאשפוז בבתי חולים לחולי נפש. הייתה חברה בוועדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה לעניין פרשת קו 300 (יחד עם יהודית קרפ - המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, והשופט אליסוף שהיה אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה). שימשה בתפקיד יו"ר הוועדה שמינה שר המשפטים לקביעת כללים להפעלת סוכנים סמויים. עסקה באיסוף חומר בוועדת כהן, שחקרה את ארועי הטבח במחנות סברה ושתילה שבלבנון (יחד עם דורית ביניש - פרקליטת המדינה דאז, ותנ"צ אלכס איש שלום).

ב-1984 מונתה לתפקיד פרקליטת מחוז מרכז. בתוקף תפקידה הייתה אחראית לנושאים משפטיים ומנהליים ופיקוח מקצועי על פרקליטים, תוך כפיפות ישירה לפרקליטת המדינה וליועץ המשפטי לממשלה. ביוני 1988 מונתה לכהונת שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב. כיהנה בתפקיד זה כ-5 שנים בערכאת ערעורים, שדנה בהרכב של שלושה שופטים בנושאים אזרחיים ופליליים. הרצתה בפקולטה למשפטים ולקרימינולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בנושא סדר דין פלילי וראיות. השתתפה בכנסים בינלאומיים שונים, בעיקר בתחום המשפטי הפלילי ודיני הראיות.


פיצויים בתחבולה ובכחש

ב-1993 קיבלה פיצויים, שלא כדין, בסכום של כ-200 אלף שקלים, בגין, כביכול, שנות עבודתה כפרקליטה בשירות הציבורי [עד מינויה לכהונת שופטת בית משפט מחוזי (1988)]. "סידור" הפיצויים נעשה לפנים משורת הדין, בעקבות פניות חוזרות ונשנות שלה (אישית ורשמית) לנציב שירות המדינה, מאיר גבאי, שהיה מיודד עימה. ארבל כיהנה אותה עת בתפקיד שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב.

הפרשה נחשפה בעיתונות על-ידי העיתונאי יואב יצחק (בעל אתר אינטרנט זה). ארבל הכחישה את שיוחס להם, ומסרה פרטים כוזבים אף ביחס לשמות האישים שאישרו לה את הפיצויים המיוחדים. בין היתר היא טענה, כי ההיתר ניתן לה על-ידי ועדה מיוחדת שבה היו חברים מס' שופטים בדימוס, בשמם נקבה. בירור שנערך העלה, כי אישור שכזה לא היה ולא נברא, ובכלל - ועדה שכזו אף לא דנה בעניינה האישי. כשנתפסה בקלקלתה טענה: "הטעו אותי".

משסירבה להשיב את הכסף שקיבלה מקופת המדינה, ולאחר שמסרה שוב ושוב נימוקים כוזבים, ומחמת זאת שמבקר המדינה אליעזר גולדברג סירב לבדוק פרשה זו, הגיש העיתונאי יואב יצחק עתירה לבית המשפט העליון, בבקשה להורות למבקר המדינה לבדוק את הפרשה ולפרסם מסקנותיו. בעקבות זאת נאלץ מבקר המדינה להורות על בדיקה ובהודעה לבית המשפט הודיע על כך.

בדוח שהגיש (מאי 2000) קבע המבקר, כי ארבל אכן קיבלה פיצויים באופן בלתי תקין. עם זאת, קבע כי ארבל פעלה בתום לב, וכי הטעויות ואי הסדרים שהובילו למתן הכספים שלא לפי החוק מקורם בנציבות שירות המדינה. המבקר הסכים לייחס לארבל "תום לב" (משל מדובר בסתם אדם מן הישוב, שלא יודע את זכויותיו וחובותיו), לאחר שקיבל מס' פניות מלישכת היועץ המשפטי לממשלה, ותוך מעורבות פעילה של מנהל מחלקת הבג"צים, עוזי פוגלמן [שהיה כפוף לארבל]. המבקר נמנע ממתן ביטוי בדוח שהגיש למעמדה אז, של ארבל, וללחצים שהפעילה כדי לקבל את הפיצויים.

יתרה מכך: במהלך בדיקתו נמנע המבקר מזימון העותר, כדי שיציג את טיעוניו ומסמכים רבים בנושא - המעידים כי ארבל נטלה כסף ציבורי, בעזות מצח ותוך עבירה על החוק; וגם כיזבה, לאחר מכן, כאשר טענה שהדבר אושר לה על-ידי ועדה מקצועית.

למרות המידע החמור אודותיה, ולמרות דוח מבקר המדינה - שקבע גם הוא, כי הכספים ניתנו באופן בלתי תקין, ארבל טרם השיבה לקופת המדינה את הכסף שניתן לה, שלא כדין [יצויין, כי ברגיל נדרשים פקידים בכירים בשירות הציבורי להשיב כסף שקיבלו באופן בלתי תקין. כך מחייבות הנחיות הממונה על השכר במשרד האוצר; וכן פועל הממונה מדי שנה, עם פרסום הדוח השנתי שלו].

[דוח מבקר המדינה בפרשה - ראו הקישור שלהלן]


אישומים נגד אישי ציבור

בינואר 1996 מונתה לתפקיד פרקליטת המדינה. במסגרת תפקידה קיבלה החלטות רבות הנוגעות לאישי ציבור. להלן מקצתן:

במסגרת תפקידה, החליטה על הגשת כתבי אישום נגד: אלי הורביץ (חברת טבע), באשמה שביצע עבירות מס (הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים. הגיש ערעור לבית המשפט העליון וזוכה); שר המשפטים פרופ' יעקב נאמן, בעבירות של שיבוש הליכי חקירה ועדות שקר (זוכה); ראש העיר ירושלים אהוד אולמרט, בעבירות על חוק מימון מפלגות (זוכה); החליטה, ביחד עם היועץ המשפטי לממשלה, על גניזת תיק החקירה בפרשת בראון - נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר המשפטים צחי הנגבי, ועו"ד רוני בר-און. במקביל, החליטה על הגשת כתב אישום בפרשה נגד אריה דרעי (היועמ"ש החליט שאין עניין ציבורי בהעמדת דרעי לדין); פעלה להסדרת השימוש בלחץ פיזי מתון נגד עצירים, מצד שירות הביטחון הכללי; הורתה על פתיחת חקירה משטרתית נגד נציב מס הכנסה דורון לוי, בחשד לעבירות מס ועבירות על חוק העונשין; החליטה לגנוז את תיק החקירה נגד העורך האחראי של ידיעות אחרונות, ארנון מוזס; החליטה על הגשת כתב אישום נגד מו"ל מעריב, עפר נמרודי (הורשע); וב-2000 על הגשת כתב אישום נוסף בגין עבירות לכאורה נוספות [שבו הורשע, בעסקת טיעון, בעבירות קלות בלבד]; הורתה, יחד עם היועץ המשפטי לממשלה, על פתיחת חקירה נגד נשיא המדינה עזר ויצמן, בחשד לקבלת טובות הנאה מאיש העסקים אדוארד סרוסי. קבעה כי הנשיא קיבל טובות הנאה - באופן שאינו עולה בקנה אחד עם החוק.

שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד, ונשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, הציגו את מועמדותה של ארבל לכהונת שופטת בית המשפט העליון. אולם מועמדותה עוררה ביקורת רבה, במיוחד בשל זאת שארבל נחשבת פרקליטה מושחתת, מניפולטיבית ובעלת כישורים נחותים ביחס לחלק מהמועמדים הראויים יותר. הדברים נובעים גם מהגילויים הבאים הנוגעים לארבל:

- במהלך השנים 2001-2004 חיפתה על ניצב משה מזרחי, שהשתמש שלא כדין בפרי האזנות סתר. ארבל עצמה השתמשה אף היא, שלא כדין, בתמלילים אסורים. באוקטובר 2003 פעלה כדי לערער על סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לאחר שזה קבע כי מזרחי פעל שלא כדין וכן הורה על הדחתו מהתפקיד, כפוף לשימוע.

- במרס 2004 הגישה ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, חוות דעת, ובה המליצה להעמיד לדין את ראש הממשלה, אריאל שרון, בגין לקיחת שוחד מאיש העסקים דוד אפל. חוות דעתה הודלפה יומיים קודם לכן לאחד מכתבי חצרה, מה שגרם למורת רוח מצד היועמ"ש, ונתפס במערכת הפוליטית והמשפטית כניסיון מצידה לכפות את עמדתה על היועמ"ש מזוז.

- בתחילת 2004 חשפנו כאן ב-News1, את קשרי הגומלין בין אהוד ברק לארבל: בעת שכיהן ברק בתפקיד ראש הממשלה, הוא פעל, לאחר שהתבקש, למינויו של אורי ארבל [בעלה של הפרקליטה ארבל] לכהונת דירקטור בחברת צים; זאת בשעה שבפני ארבל עמדו תלונות וראיות לכאורה לעבירות מצד ברק, בפרשת העמותות, והיא נדרשה להמליץ האם להורות על פתיחת חקירה נגדו ונגד אנשיו. הפגישה בנושא קידומו-מינויו של ארבל, התקיימה במעונו של ברק, בהשתתפות הפרקליטה ארבל ובעלה;

- בתחילת 2004 חשפנו כאן ב-News1, כי ארבל פנתה אישית לשרת התקשורת, לימור לבנת, בבקשה לסדר תפקיד דירקטור לבעלה באחת החברות הכפופות לשרת התקשורת. ארבל פנתה בתקופה שהיו תלויות ועומדות נגד לבנת כמה תלונות, בעניינים שונים.

העולה לכאורה מהפרשות הנ"ל, מצד ארבל: הפרת אמונים, ניסיון לקחת שוחד, עבירות על חוק האזנות סתר, הפרת צו של בית משפט, שיבוש מהלכי חקירה ומשפט ועוד.

על-אף הגילויים החמורים הנוגעים לארבל, ביום 6.5.04 בחרה בה הוועדה לבחירת שופטים לכהונת שופטת בבית המשפט העליון, וזאת מבלי שבדקה כדבעי את החשדות נגדה. השופטת דורית ביניש נכחה בדיון למרות ניגודי עניינים בהם היא נגועה.

בשנת 2012 מונתה על ידי שר המשפטים לראשות הוועדה המייעצת לסדר דין פלילי וראיות.

ב-22 ביוני 2014 פרשה מכס השיפוט לגמלאות, בהגיעה לגיל 70[22].

לאחר פרישתה כיהנה ארבל בוועדת השתיים.