תושבי עמונה רשאים להרגיש, וכנראה בצדק, שהממשלה הוליכה אותם שולל. במקרה הטוב, הממשלה נהגה ברשלנות ובבטלנות. וזו לא הפעם הראשונה, ומן הסתם גם לא האחרונה.

פסק הדין בעניין עמונה ניתן בשנת 2014 והקציב למדינה שנתיים לביצוע הפינוי, כדי שניתן יהיה למצוא פתרון למתיישבים. בנימין נתניהו וממשלותיו ישבו בחיבוק ידיים ולא עשו דבר. למה? בגלל גישה ישראלית קבועה של "למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים". וגם בגלל שזהו היחס הכללי של המדינה להליכים משפטיים.

בכל פעם שהמדינה נתקלת בעתירה לבג"ץ שמחייבת הכרעות פוליטיות קשות, היא מבקשת עוד ועוד דחיות. כך היה בנושא גיוס החרדים: העתירה נגררה עשר שנים, הפוליטיקאים לא רצו להכריע - ולבסוף נאלץ בג"ץ לפסוק. זה מה שקורה בימים אלו עם העתירה לגבי פתיחת עסקים בשבת: המדינה מבקשת עוד ועוד דחיות. ברמה הרבה יותר נמוכה, שמעתי בשבוע שעבר נאשמת בתיק תכנון ובנייה האומרת, שזו הפעם השלישית שלה בבית המשפט - כי בפעמיים הקודמות התובע לא טרח להגיע.

המדינה דורשת מאיתנו לעמוד בזמנים. נסו לא לשלם קנס במועד, נסו לא להגיע ללשכת הגיוס ביום שנקבע לכם, נסו לפגר בתשלומי מיסים - ותראו מה תהיה התגובה. במקרה הטוב זה יעלה לכם בכסף, במקרה הגרוע זה יכול להיגמר בכלא. אבל למדינה עצמה מותר כנראה לצפצף על כולם: על החוק, על בתי המשפט, על הכללים שלה-עצמה. חייבים לומר, שבתי המשפט - ובעיקר בג"ץ - משתפים פעולה עם ההתנהלות הזאת. במקום לתת את הדחיות הללו, צריכים השופטים לומר חד-משמעית: לא! לא תגיבו בזמן - העתירות יתקבלו. לא תופיעו - התביעות יידחו. לא תקיימו - יוטלו קנסות אישיים על האחראים לביזוי בית המשפט.

בעמונה, כמו בסוגיות פוליטיות בוערות אחרות, הזלזול הזה נוח מאוד לפוליטיקאים. ככה הם יכולים לזרוק את האשמה על בית המשפט, להימנע מאובדן נקודות בשל צעדים בלתי פופולריים, ולזכות בנקודות (במיוחד מימין) בזכות התקפה על "כנופיית שלטון החוק". הם לעולם לא יגידו לכם את האמת: שניתנו להם עוד ועוד הזדמנויות למצוא פתרון פוליטי ושהם בכוונה לא ניצלו אותן.

כאמור, בעמונה קיבלה המדינה למעלה משנתיים - וכאשר אלו התקרבו לקיצן, היא ביקשה דחייה. ועוד אחת. ועוד אחת. והיא קיבלה אותן, למרות שהנשיאה מרים נאור תהתה בצדק: היו לכם שנתיים; למה נזכרתם ברגע האחרון? ואז, בלחץ של זמן, הציגה המדינה מתווה - שעד מהרה התברר שלא ניתן ליישם אותו. וכאן יש בדיוק שתי אפשרויות: רשלנות או רמאות. או שפרטי המתווה לא נבדקו וזוהי רשלנות, או שמי שהציע אותו ידע שהוא בלתי ישים וזוהי רמאות.

הסיפור הזה מחזיר אותי 12 שנים אחורה, לפינוי גוש-קטיף. גם שם הבטיחה המדינה שיש "פתרון לכל מתיישב". כן, היה פתרון - אחרי שנים ארוכות של מגורי ארעי; וחלק מהתביעות עודן מתבררות. את פולשי גבעת עמל, לעומת זאת, לא מפנים במשך שנים ומנהלים איתם מו"מ על פיצויים של מיליונים למרות פסיקות משפטיות. אז מה הפלא שלמתנחלים יש תחושה שהם אזרחים סוג ב'?