קובה העניה מחכה לתיירים אמידים

משפחה ישראלית, המתגוררת בניו-יורק, החליטה לצאת מבירת העולם ולטייל אל המדינה הקרובה גאוגרפית ורחוקה מנטלית. הטיול היה מעניין ומהנה, למרות שקובה מדינה ענייה מאד. הקובנים מסבירי פנים ולתיירים זהו גן עדן. מכוניות הן מצרך נדיר, והדלק עוד יותר. מכונית לֶדה רוסית משנות ה-70 משמשת כמונית מתפרקת, אבל עדיין נוסעת במהירות 120 קמ"ש בקלות.

כדי למלא דלק צריך לקבוע תור יומיים מראש. בשביל לרכוש מכונית כזאת, צריך הקובני למשכן את ביתו ומחירה כ-30 אלף דולר, בגלל ההיצע האפסי והביקוש האדיר. האנשים משכילים. קובה גאה ברפורמת החינוך, אבל הפוטנציאל איננו מנוצל. המוכר בקיוסק סיפר, שהיה מורה בתיכון ויש לו תואר שני. בגלל השכר האפסי בהוראה, הוא מעדיף לעבוד כמוכר. אבל בקיוסק שלו אין כלום לקנות, רק קפה טוב ומשקאות חריפים.

האלכוהול, במיוחד הרום המשובח שמיוצר בקובה, יותר זול ממים! הנוף מחוץ לעיר - מדהים, עמק בין הרים יוצאי דופן. שם מגדלים את הטבק המצויין לסיגרים הקובנים המפורסמים. המטעים מטופחים ומהווים מקום עליה לרגל של תיירים. איכר מקומי הדגים איך מגלגלים סיגרים. מה שנראה פשוט, הופך למלאכה בלתי אפשרית כשהוא מציע לנסות לבד. מפתיע לגלות, שאת החלק העיקרי בצמח - העורק המרכזי של העלה - הם זורקים לפח בגלל עודף ניקוטין שבו.

כדי לשמור על איכות המוצר אין משנים את שיטות העיבוד והגידול. את השדות הם מעבדים במחרשה, הנגררת על-ידי שני שוורים (שנראים די מורעבים) ואת הסיגרים מגלגלים ביד אחרי תהליך גידול וייבוש, שנמשך כשנה וחצי... מחירי הסיגרים שנראו מופקעים בשדות הטבק הפכו למציאה בהשוואה למחירם בחנויות פטורות ממכס בהוואנה ובשדה התעופה. הוואנה, בירת קובה, חגגה ב-2019 חמש מאות שנה להיווסדה. היא מפורסמת בהפיכה ובשלטונו של פידל קסטרו. אבל לפני כן, עברו למעלה מ-400 שנים של קולוניאליזם.

מחיר כבד

האימפריות אהבו את קובה בגלל המיקום המרכזי שלה - בין האוקינוס האטלנטי והשקט, בין יבשת צפון אמריקה לדרומה, היא הייתה הנמל הגדול ביותר לסחר עבדים. הקובנים מסבירי פנים, ומנסים להפיק את המיטב מכולם לכן מיני מנהגים שדבקו בהם עם התחלפויות השלטון הרבות. הבריטים, ששלטו רק 11 חודשים, הביאו את החזיר וזה הפך למאכל לאומי. בהוואנה גם ממשיכים לערוך מדי ערב בשעה תשע טקס של יריית תותח במבצר העיר העתיק, שנוסד תחת שלטון המלכה ומהווה מוקד משיכה לתיירים רבים.

הספרדים הביאו את השפה, את הארכיטקטורה והדת וגם הרגו את הילידים והביאו עבדים. האמריקנים הביאו יוזמה ותעשיה, והקימו כאן את פלמוליב, בקרדי ועוד. אך ניצלו את כוח העבודה הזול. הקובנים מרדו בשלטון הזר וזכו בעצמאות, אך זו הייתה מלאת שחיתות וכאן נכנס פידל קסטרו לתמונה. הוא היה בן לאחת המשפחות העשירות ונשלח ללמוד רפואה. בגיל 26 רצה לעשות רפורמה והצליח להשפיע רק כשלקח את השלטון לידיו בהפיכה צבאית דרמטית ביולי 1961. רק אז יכול היה להוציא לפועל את רעיונותיו וגילה, שלמהפכה מחיר כבד מאוד.

הוא רצה להיות חלק מארצות הברית, להפוך לבן טיפוחים, אבל האמריקנים הפכו את קובה לאויב. יחסיה עם ארצות הברית חזרו להיות מתוחים עם שלטונו של טראמפ, אבל מאמריקה יש טיסות ישירות להוואנה. הקובנים הם עדיין מעריצים גדולים מאוד של ארצות הברית. כך, למשל, השיר הראשון, שמלמדים בבית הספר בלימודי אנגלית הוא "אימייג'ן" של ג'ון לנון. איזו בחירה מוזרה... כשנמצאים כאן, יש הרגשה של שלטון כושל. האם כדאי לישראלי לנדוד עד קובה? אם הוא נמצא באזור כדאי לקפוץ לביקור.

הנהגת העולם לרשעים החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על-ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם. שי עגנון, בספר "שירה".