רופאים, אחיות, פראמדיקים וצוותי עזר עובדים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ארבעה שבועות בחודש ומי יודע כמה חודשים בשנה, תוך סיכון חייהם. רבבות שוטרים בילו את ליל הסדר ויבלו את יום העצמאות בכבישים וברחובות במקום בחיק משפחותיהם. אלפי חיילים צעירים נשלחו אף הם לרחבי המדינה ולחוצות הערים. כל אלו מתגייסים למאבק בקורונה, ללא שום צפצוף ותלונה ודרישות, ואלמלא המרחק החברתי – היינו צריכים לצאת ולחבק אותם אחד-אחד.

למי יש דרישות? למורים. מי לא מוכן לתת כתף? המורים. מי מתנהג כאילו הוא חי על הירח? המורים. בהתחלה הם העמידו תנאים להשתתפות בלמידה מרחוק, ועכשיו הם לא מוכנים ללמד בחודש יולי. יפה בן-דוד, מזכירת ארגון המורים, מדברת על כך שחבריה עמלים קשות ולא מוכנים לעבוד חינם בזמן החופשה שלהם – וההיגיון אומר שהיא מבלפת ביודעין.

ראשית, המורים לא ממש עובדים קשה כעת. יש לי בבית תלמיד תיכון בן 16, ואני לא רואה שהלמידה מרחוק מעסיקה אותו, מעבר לאיזשהו שיעור מקרי ולכמה עבודות קטנות. ההערכה המאוד-נדיבה שלי היא, שלפחות המורים שלו עובדים אולי 20% - ואני מתכוון ל-20% מהמורים ב-20% מהזמן. האוצר אומר שהמורים עובדים לכל היותר במחצית משרה, אבל בן-דוד טוענת שהם עובדים ב-100%. תראו לי מורה אחד כזה.

שנית, בואו נזכיר שהמורים מקבלים משכורת מלאה למרות העבודה המאוד-חלקית שלהם בחודש-חודשיים האחרון. משכורת מלאה, בזמן שמאות אלפים נשלחו לחופשה ללא תשלום ובמקרה הטוב מקבלים דמי אבטלה בגובה 70% מהשכר. משכורת מלאה, בזמן שרבבות עסקים סגורים ועומדים בפני קריסה. משכורת מלאה, שלצידה ביטחון תעסוקתי ופנסיה מובטחת.

שלישית, המורים מקבלים שכר מלא גם בחופש הגדול, למרות שלכל היותר הם נותנים כמה שעות בשבוע בהכנות לשנה הבאה. אז עכשיו מבקשים מהם, בצורה חד-פעמית, לעבודה כמה ימים תמורת השכר הזה. וזה כאשר בפועל, הם נמצאים בחופש די-גדול מאז פורים. בן-דוד וחבריה יודעים היטב, שבלעדיהם כמעט בלתי אפשרי לפתוח מחדש את המשק – והם מנצלים את זה בצורה סחטנית ופושעת. הרי ברור שאם יציעו להם תשלום (נוסף!) – הם יואילו בטובם ללמד.

סליחה על התמימות, אבל אני מצפה ממורים לתת דוגמה אישית ולהתגייס למאמץ האדיר הנדרש מכולנו כדי למנוע מהמשק להתמוטט. סליחה על התמימות, אבל אני מצפה שלמורים יהיה אכפת מהתלמידים ושהם יתאמצו להשלים את החומר החסר, וגם למנוע חודשים של בטלה העלולים לפגוע בצורה קשה בהרגלי הלמידה ובמשמעת העתידיים. סליחה על התמימות, אבל אני מצפה מהממשלה – גם כאשר שר המשפטים יהיה יו"ר ההסתדרות לשעבר, אבי ניסנקורן – לפעול אפילו בחקיקת חרום נגד המורים. סליחה על התמימות, אבל אני מצפה להיגיון והגינות – וזו כנראה ציפייה מופרזת.

מה שהממשלה מכנה "הסיוע למגזר העסקי" היה מלכתחילה אחיזת עיניים, ועכשיו הוא כבר מגיע לא רק למחוזות חוסר ההיגיון אלא גם למחוזות האבסורד. ראו את המספרים שמציע משרד האוצר ברוב נדיבותו. עסקים בעלי מחזור של עד 300,000 שקל יוכלו לקבל 3,125-1,000 שקל בהתאם לגודל המחזור ובתנאי שתהיה בו ירידה של לפחות 25%. חשבון פשוט: עסק שמחזורו השנתי היה 300,000 שקל והוא סגור למשך חודש ואיבד "רק" 25%, ספג נזק של 6,250 שקל – ויקבל בדיוק מחצית מן הסכום הזה. אם הוא סגור לחלוטין, אזי הנזק שלו הוא 25,000 שקל – וה"פיצוי" מהווה 12.5% מהנזק, דהיינו הכנסה של שלושה ימי עבודה.

ה"פיצוי" אומנם עולה יחד עם המחזור, אבל נותר בין מצחיק לבין מגוחך. מי שמחזורו 1.5 מיליון שקל יקבל פיצוי של 30%, שזה נחמד אם הנזק היה 25% מהמחזור – אבל עדיין מותיר אותו במינוס על נזק של שליש ומעלה. ואילו העסקים הגדולים, בעלי מחזור של עד 20 מיליון שקל, יקבלו לכל היותר 15% מהמחזור. כלומר: כמעט בכל המקרים, העסקים – ובמיוחד הקטנים שבהם – יצטרכו לספוג הפסדים של מאות אלפי ואולי מיליוני שקלים. איך יסתדרו? בעיה שלהם.

אותו חוסר היגיון מצוי בסיוע לשכירים. בתשלום דמי האבטלה לעובדים שנשלחים לחופשה ללא תשלום – ואנחנו מדברים על מאות אלפים כאלו – היו עד השבוע כמה הקלות משמעותיות. החשובה שבהן קבעה, כי התשלום יינתן למי שעבד שישה חודשים ב-18 החודשים האחרונים, ולא 12 חודשים מתוך 18 כפי שנדרש בדרך כלל (תקופת אכשרה). הטבה נוספת הייתה מענק של 4,000-1,000 שקל לבני 67 ומעלה, דהיינו מעבר לגיל הפרישה הרשמי. היה גם פטור מהרשמה בלשכת התעסוקה כתנאי לקבלת דמי אבטלה.

כל ההטבות הללו בוטלו השבוע, לפחות מבחינה רשמית. עכשיו תראו את המשמעות. מעסיק שאיכשהו סחב בחודש האחרון ולא שלח את עובדיו לחל"ת, יגלה שמאמציו והתחשבותו רק פגעו בהם וחלקם עלולים שלא להיות זכאים כעת לדמי אבטלה (שגם כך עומדים רק על 70% מהשכר). כלומר: ככל שהמשבר ארוך יותר – כך הסיוע קטן יותר. זה לא רק חוסר היגיון; זה חוסר הגינות ברמה של רמאות וגזל.

בכניסה לבית הכנסת בו אני מתפלל, בית הכנסת של הרב שלמה גורן בתל אביב, יש רחבה המאפשרת לנו להכניס בדיוק 19 מתפללים לפי תקנות הריחוק של שני המטרים. בכניסה לבית הכנסת הגדול בתל אביב יכולים להיכנס להערכתי 30 איש, ובכניסה לבית הכנסת הגדול בירושלים – לפחות 50 איש. אבל המספר המירבי לתפילה הוא 19. למה? השד יודע. לעומת זאת, כאשר רוצים להפגין בכיכר רבין, חמש דקות הליכה מבית הכנסת שלנו, אין מגבלה על מספר האנשים, ובלבד שיישמר אותו מרחק. אז עכשיו תסבירו לי איפה ההיגיון. הרי העניין איננו המספר אלא המרחק, או במילים אחרות – לא האנשים אלא השטח. כלומר, ההגבלה על התפילות היא שרירותית. ולפעול בצורה שרירותית, זה הדבר החמור ביותר שיכולה לעשות רשות שלטונית בשעת שגרה והאידיוטי ביותר בשעת חירום.

כיכר רבין לא תהיה עדה השנה לאירועי יום הזיכרון ולחגיגות יום העצמאות, וזה דווקא הגיוני בדיוק כשם שזה עצוב. אבל רון חולדאי, כמו עמיתיו בערים אחרות, החליט שלא להשתמש במתווה שאישרה הממשלה למטחי זיקוקים. הנימוק שלהם: חיסכון. זה נשמע מאוד הגיוני; למעשה זה מתחסד ואף שקרי.

נניח שמופע זיקוקים גדול עולה 100,000 שקל. אתם יודעים מה? חצי מיליון. זה מה שישנה לעסקים הקורסים? כן – זה ישנה לספקי הזיקוקים, שבלי ההזמנות הללו באמת יתמוטטו. וזה מה שישנה לעיריית תל אביב, שהתקציב שלה השנה עומד על 3.6 מיליארד שקל בתקציב הרגיל ועוד 1.5 מיליארד בתקציב הבלתי-רגיל? ומה עם השווי של קצת העלאת מורל, קצת אווירה של חיים רגילים? חוץ מזה, לא שמענו שראשי הערים ומנכ"לי העיריות מוכנים לוותר לטובת העסקים הנפגעים על שקל אחד ממשכורותיהם, המגיעות להרבה מאות אלפי שקלים בשנה.

הרושם הברור שלי הוא, שחולדאי ועמיתיו החליטו לתפוס כותרת (הנה, עובדה שאנחנו מדברים עליהם), ובדרך לעשות עוד סיבוב על מירי רגב, שהיא אשר הציעה את המתווה של מופעים ממוקדים בכל הארץ באותה שעה. רגב אכן מעצבנת ומתלהמת, אך כידוע – גם שעון עומד צודק פעמיים ביום, ובמקרה הזה ההצעה שלה הייתה נכונה וראויה. הא למדנו, שחוסר ההיגיון נמצא ברמה המוניציפלית בדיוק כמו ברמה הממלכתית.

סין טוענת ש-82,798 מתושביה חלו בקורונה ומתוכם מתו 4,632. וזה אחרי שהשבוע עדכנה המדינה את מניין המתים בעיר ווהאן, המוקד הראשון של התפרצות המגיפה: 50,333 חולים (0.6% יותר מהנתון הקודם) ו-3,869 מתים (50% יותר מהנתון הקודם). הנתונים הסיניים היו חשודים מלכתחילה, והעידכון הזה רק מחזק את התחושה שסין לא אמרה ולא אומרת וכנראה גם לא תאמר את כל האמת.

ההיגיון אומר, שלא ייתכן שמספר המתים היה כה נמוך יחסית (השביעי בגודלו בעולם) על מספר תושבים גדול כל כך (הגבוה ביותר בעולם), ובמיוחד כאשר השלטונות התעלמו מן המגיפה במשך חודש והיו צריכים ללמוד תוך כדי תנועה כיצד להילחם בה. אז נכון שהדיקטטורה הסינית הגיבה בצעדים דרקוניים שקשה יותר לנקוט במדינות דמוקרטיות, אבל עדיין – משהו כאן לא מסתדר.

בכלל, קשה לסמוך על הנתונים של מדינות שהן חופשיות-למחצה או לא חופשיות כלל. שיעור המתים העולמי הוא 7% מהחולים, עם כמה מדינות שבולטות מאוד לרעה: צרפת (13.8%), בריטניה (13.6%), איטליה (13.4%) וספרד (10.4%). עכשיו נראה כמה נתונים של מדינות לא ממש דמוקרטיות: 3.5% בהודו, 2.4% בטורקיה, 0.9% בסעודיה, 0.8% ברוסיה ו-0.1% בקטאר.

אני לא אומר שיש כאן כלל אצבע. אצלנו, ברוך השם, הנתון הוא 1.2% ואפשר להאמין לו. באירן הנתון הוא 6.3%, אם כי יכול להיות ששם משחקים עם המספרים המוחלטים. בגרמניה שיעור התמותה הוא 3.6%, ושוב – הנתונים אמינים. אני כן אומר, שכאשר אנחנו שומעים מספרים ממדינות שאינן ידועות בשקיפותן והם נראים טובים מההגיוני – כדאי לחשוד.

"שלא כמו בשואה, הפעם זיהינו את הסכנה בזמן". דבריו של בנימין נתניהו בטקס ליל יום השואה ביד ושם. משפט מדהים, המהווה מפגן בלתי יאמן של חוסר היגיון, חוסר רגישות וחוסר אמת. חוסר היגיון – כי מה הקשר בין מגיפה משמים לבין רצח עם. חוסר רגישות – כי נשמע כאן הד ברור ל"הראשון לזהות" הזכור לרעה. חוסר אמת – כי את השואה לא ניתן היה לזהות מראש.

אדולף היטלר החליט והורה על הרצח ההמוני של יהודי אירופה מתישהו בין יוני לדצמבר 1941 (דעתי האישית: לפני הפלישה לברית המועצות ב-22 ביוני). לפני כן היטלר דיבר על השמדה, הצעדים בשטח היו איומים ונוראים, הרדיפות היו אכזריות – אבל אי-אפשר היה לזהות משהו שאפילו ראש המרצחים לא ידע שהוא עומד לקרות. חוץ מזה, אנחנו שופטים את ההווה והעתיד על סמך נסיון העבר, ומאחר שהשואה הייתה חסרת תקדים – לא ניתן היה להעלותה על הדעת לפני שהתרחשה והיה קשה מאוד להאמין בה כאשר התרחשה.

נתניהו, בנו של היסטוריון ובעל תחושה היסטורית משלו, מתעקש להוכיח שוב ושוב שהוא לא מבין את השואה, לא יודע עובדות מרכזיות עליה ואינו מוכן לבדוק לפני שהוא מדבר. בכך הוא נותן, כמובן לא בכוונה, סיוע למכחישי שואה ולאנטישמיים ברחבי העולם, היכולים לטעון: אם ראש ממשלת ישראל אומר שטויות כאלו – לא צריך להאמין לאמירות אחרות על השואה. אם נתניהו אינו מסוגל לוודא את הדברים, שיואיל לשתוק.

נסיים במשהו אופטימי. ההנחה המקובלת היא שהקורונה תחוסל רק כאשר יהיה חיסון. לא "אם", אלא "כאשר" – כי הוא יימצא. לכן, השאלה הגדולה היא מתי זה יקרה. בדרך כלל מציאת חיסון לוקחת בין שנה וחצי לשנתיים, ומכאן האזהרות מפני התפרצות נוספת בהמשך השנה ואולי גם בשנה הבאה. מובן שצריך להיערך בהתאם, אבל ההיגיון – והוא בלבד – אומר שאולי התמונה תהיה הרבה יותר טובה.

אלפי מדענים במאות מעבדות ברחבי העולם עושים כעת דבר אחד ויחיד: מחפשים חיסון לקורונה. כל ממצא שלהם מתפרסם מיד, בלא המתנה להליך הארוך של פרסום מדעי מבוקר, כך שניתן לבדוק אותו בזמן אמת. ניסויים קליניים ניתן לקיים כעת על כמות עצומה של נבדקים במקומות רבים בעת ובעונה אחת. המדענים מוותרים על הכבוד, היוקרה ואפילו הכסף – ובלבד שיסייעו לאנושות לחסל את הנגיף הזה. מדובר במאמצים חוצי גבולות ואף יבשות, כולל מפעלים שכבר נערכים לייצור המוני ברגע שהדבר יתאפשר.

גם המאסדרים מגיבים בהתאם ומקצרים תהליכים. אני לא חושב שמישהו מהם מעגל פינות ומסכן חיים, אלא – ושוב זה עניין של היגיון בלבד – שסדרי העדיפות ונוהלי העבודה משתנים. אם בשגרה החיסונים נבדקים בידי עשרה עובדים שמשקיעים 10,000 שעות עבודה הנפרסות על פני שבע שעות ביממה וחמישה ימי עבודה בשבוע, הרי שכעת אפשר לשים 30 עובדים שיעבדו תשע שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע. בחשבון הגולמי הזה, מדובר על 30 שבועות בשגרה מול חמישה שבועות בחירום.

באיזשהו מקום, מכפיל הכוח הזה חייב להפוך גם למכפיל מהירות. הריכוז הזה של ידע, מומחיות, ניסיון ומוחות מבריקים; תחושת השליחות והדחיפות; ההתגייסות של כל רכיבי שרשרת הפיתוח והייצור – פשוט לא יכול להיות שזה יהיה כמו כל חיסון רגיל. כן יהי רצון.