בג"ץ, הבעיה האמתית

הרכב רחב ביותר של בית המשפט העליון, כמעט ללא תקדים, גויס במטרה לטפל בשלל העתירות שהוגשו בעניין יכולתו/זכותו של חבר כנסת הנאשם בפלילים להקים ממשלה ולעמוד בראשה, ובעניין ההסכם הקואליציוני המתגבש. למגינת לבם של העותרים, בית המשפט העליון בשבתו כ-בג"ץ דחה פה אחד את העתירות. דחה, אבל באיחור רב, במקום לדחות על הסף.

למען האמת, לא הייתה הצדקה לגיוס הכללי של שופטי בית המשפט העליון ולעיסוק התקשורתי הנרחב סביב הנושא. למעשה, אין חשיבות רבה לפסיקה שלא יכולה הייתה להיות אחרת, אלא אם כן בג"ץ היה מחליט להתעלם מהחוק המפורש. בג"ץ אומנם דחה את העתירות הקנטרניות של עותרים סדרתיים מחבורת "רק לא נתניהו" כנגד האפשרות שחבר כנסת הנאשם בפלילים יוכל להקים ממשלה ולעמוד בראשה, אבל גם "הזמין" אותם להגיש עתירות מעודכנות בעתיד. גם אם אותם עותרים מציגים את עצמם כמגיני הדמוקרטיה, איכות השלטון וערכים חשובים נוספים, מעשיהם מעידים שאינם כאלה. הן העותרים והן השופטים ידעו ויודעים כי עצם הדיון בעתירות אלה היה פגיעה בשלטון החוק, חוק שהוא ברור לחלוטין. אין צורך להיות משפטן כדי לראות את הפגיעה. אפילו בג"ץ איננו מעל החוק, וגם הוא מחויב לכבד את החוק. דינן של העתירות היה להידחות על הסף. למרבה הצער, בג"ץ שילב את לוח הזמנים המשפטי עם לוח הזמנים הפוליטי, והבטיח שהכרעתו תינתן רגע לפני תום המנדט של הכנסת להקים ממשלה חדשה. כל הטיפול של בג"ץ בעניין, ועצם הדיון שמשמעותו עלולה הייתה להביא לפסילת הצבעתם הדמוקרטית של כשני מיליון אזרחים, הוא 9-D המאיים על עקרון הפרדת הרשויות ועל החופש לבחור ולהיבחר. פגיעה זו צומצמה כאשר בג"ץ החליט מה שהחליט ולא קיבל את העתירות, שכלל לא היו צריכות להידון.

לא מיותר להביע תמיהה על הגיוס הכמעט כללי של שופטי בית המשפט העליון, 11 שופטים, לדיון שכלל לא היה צריך להתקיים. תכליתו המפורשת של החוק הייתה למנוע מצב שבו פקיד כלשהו, בכיר ככל שיהיה, או חבר אנשים, בכירים ככל שיהיו, יוכלו להחליף שלטון, או לקבוע מי יעמוד בראשות הממשלה. במלים אחרות, כוונת המחוקק הייתה שציבור הבוחרים הוא זה שיהיה הריבון האמיתי. מדובר אצלנו רבות על סכנת עריצות הרוב. עריצות המיעוט והידרדרות לאוליגרכיה הן סכנות אף יותר חמורות למשטר הדמוקרטי.

לא מדובר בהחלטה ערכית ואין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לדון ולקבוע ערכים. נושאים ערכיים ומוסריים מקומם בדיון הציבורי ולא בדיון המשפטי. "משפטיזציה" של הדיון הציבורי מנכרת אזרחים רבים מאוד מאוד מן הדיון עצמו, והופכת אותו לנחלתם של "עליונים", כינוי שהוצמד לשופטי בית המשפט העליון, שלא בטובתם. כך גם קביעות בענייני סבירות ומידתיות. בסוגיות אלה אין ל"עליונים" כל יתרון על-פני אזרחים אחרים.

לא מיותר לחזור ולומר: ב"כיכר התליינים" של ערוצי התקשורת השונים, שבהם מככבים "פרשני-על", אנשים אשר בעיני עצמם הם "שומרי סף", נקבעים מושגים המעוותים את הבנת האזרחים. כך השתרשו בשיח התקשורתי כל מיני מושגים שקריים. יש להדגיש: אין חוק עוקף בג"ץ אלא יש בג"ץ עוקף כנסת; אין מי שמאיים על בג"ץ אלא יש בג"ץ המאיים על עקרון הפרדת הרשויות; אין מפלגה מסוימת שהחזקת תיק המשפטים בידיה היא הגנה על שלטון החוק ומפלגה אחרת שהחזקת תיק המשפטים בידיה היא סכנה לשלטון החוק; אין מחנה של "נאורים" מצד אחד ומחנה של "מסיתים" מצד שני; אין שר לעומתי למערכת אלא מערכת לעומתית לשר; ועוד.

מאמר זה נכתב לפני החלטת בג"ץ, ועודכן בעקבותיה ממש במקרה, בשעת כתיבת הגרסה המקורית (יום רביעי, 6 במאי בבוקר) התנהל בגלי צה"ל דיון "מאוזן" בין 3 שמאלנים, כולם כמובן מתנגדי נתניהו. המתכונת: "שיח שמאלנים", רזי ברקאי מארח את אמנון אברמוביץ' ואת רביב דרוקר. כך התקשורת "הרצינית" ו"המקצועית" ו"הממלכתית" נתנה ונותנת רוח גבית להסתה המתמשכת מצד גורמים שונים נגד ראש ממשלה נבחר ומכהן, הסתה שנמשכת מאז "גנב" כביכול את השלטון ב-1996 מידיו של שמעון פרס, כאילו בחירתו לא הייתה לגיטימית, כי הייתה בניגוד לעריצות המיעוט.

הבעיה האמתית הניצבת בפני בג"ץ, כמו גם בפני הרשויות האחרות, היא השבת האיזון החיוני בין 3 הרשויות והצבת גבולות ברורים ביניהן, כדי למנוע חדירה מזיקה של מי מהן לתחומי הסמכות של רעותה. מדובר במשימה דחופה, למען הרשות השופטת בראש ובראשונה. אם הבעיה לא תיפתר, האמון החיוני ברשות זאת ילך ויישחק ויגיע בקרוב לרמת האמון הציבורי בשתי הרשויות האחרות, שהן פוליטיות בעיקרן. כאשר גם הרשות השופטת נתפשת כפוליטית, המצב אינו בריא לה ולכולנו.