הישג בחוץ כישלון בפנים

"זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים" - כך נפתח ספרו הידוע של דיקנס "בין שתי ערים". והייתי אומר דברים ברוח זאת על ראש הממשלה, נתניהו: אלו זמני השיא של הצלחותיו בתחום מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, ואלו ימי השפל והכישלון הגדול שלו בתחום מדיניות הפנים במלחמה השנייה בנגיף הקורונה.

החתימה על הסכמי השלום והנורמליזציה עם שתי מדינות ערביות במפרץ הפרסי משקפת עידן חדש במזרח התיכון, עדיין ראשוני, עדיין רווי אתגרים, עדיין ניצב מול אויבים, אך הוא שונה מזה המוכר לנו מזה עשרות שנים: ישראל מתייצבת כמעצמה אזורית, בצד אירן וטורקיה, כאשר מרבית העולם הערבי ניצב לצידה. היא בחזית אחת עם רוב מדינות ערב הסוניות נגד אירן וגרורותיה ונגד האיסלאם הקיצוני. ובו בזמן ישראל היא כיום חלק מהעולם הערבי העשיר והמתקדם המצוי במזרח, כאשר החלק העני והפחות מתקדם מצוי במערב, בכללו ירדן ומצרים.

העולם הערבי ניתק עצמו מפתרון הבעיה הפלשתינית. לראשונה בתולדותיה הליגה הערבית זרקה לפח הצעות החלטה פלשתינית נגד ישראל וכל קשר עמה, וכמה מדינות הפגינו בקול רועם כי האינטרסים שלהם באים לפני הדאגה לפלשתינים. הפלשתינים איבדו את זכות הווטו שלהם. כל התפיסה של הטיפול בסוגיה הפלשתינית עברה תפנית של מאה ושמונים מעלות. מס שפתיים כנראה ימשיכו לשלם לסוגיה הזאת. הפלשתינים כדרכם בקודש מקללים, מאשימים את כולם ועוסקים בטרור. העומד בראשם ברשות הפלשתינית עומד לפני סיום דרכו. האם יש סיכוי שמשהו ישתנה אצלם, בסינכרוניזציה לשינויים מסביבם?

הבעיה הגדולה והחמורה של ישראל היא מצבה הפנימי. החולשה הפוליטית והחברתית שלה, דווקא עכשיו בשיא הצלחתה המדינית. נתניהו נכשל קשות במלחמה השנייה בקורונה, והמדינה מצויה במצב העלול להביא להתפוררות ואנרכיה. הסיבות המרכזיות, לדעתי: האחת, אין מנהיגות. וזאת משני טעמים: ראשית, בגלל גורמים הנובעים מהתנהלותו ואופיו של נתניהו המונעים ממנו להתנהל כמנהיג לאומי המניח בצד את כל השיקולים המפלגתיים והאישיים לטובת יעד אחד: הניצחון במלחמה נגד הקורונה. שנית, הכירסום המתמשך, רווי השנאה הארסית, במנהיגותו, בעיקר בחמש השנים האחרונות. בשנים אלו הוחדרה לתודעה של אזרחי המדינה מילת הקסם: "מושחת", ומכיוון שהוא מושחת הוא לא ראוי להיות ראש ממשלה.

וזה מביא למכלול השני: חוסר אמון במנהיג ובהנחיותיו; בתקופה של מלחמה החדרת חוסר האמון הופכת לקריטית. יתר על כן, לחוסר האמון שנזרע, מתווספים בהצטברות מהירה כל החולאים של החברה הישראלית: חוסר משמעת, אי-צייתנות, "סמוך", "יהיה בסדר"; ולכך מתווספות הרבה מהתכונות האנושיות: אנוכיות, תאוות בצע, האמונה בקונספירציות, הכחשת עצם המחלה והאסון.

השלישית. הקושי הטבעי לקבל החלטות במציאות חדשה, לא מוכרת, שטרם הייתה כמותה בעולם. אנו עוסקים בנגיף שאינו מצוי בטבע. דומני שהדבר הבסיסי היחידי הידוע הוא שהנגיף מועבר בנשיפה מאדם לאדם ולכן צריך למנוע זאת בכמה צעדים פשוטים ובראשם מסיכות וכאן אנו נתקלים במכלול הסיבות השני: חוסר משמעת וכדומה. לא רק זה, נפתחה כאן זירה תקשורתית מחרידה לכל פרופסור לרפואה, חסר אחריות וידע, שמקשקש ומבלבל את הציבור: כן סגר, לא סגר, כן ככה, לא ככה!!

בתחילת קרב טרפלגר הידוע, 1805, בו השמיד הצי האנגלי את הצי הצרפתי והספרדי, שלח המפקד האנגלי, אדמירל נלסון, איתות לכל 27 אוניות הקרב שבפיקודו: "אנגליה מצפה מכל אחד שיעשה את חובתו". זה הכל, אך זה עולם ומלואו של מנהיגות היודעת שאכן כל תותחן ומלח יעשו את המוטל עליהם. האם ייתכן כיום דבר כזה במדינת ישראל? לקראת השנה החדשה נתפלל לכך.