הלקח החשוב ביותר ממשבר הקורונה הוא, שאמון הציבור בהנהגה ובאכיפת החוק וההוראות חיוניים מאין-כמותם לניהול משבר לאומי. המצב הנוכחי הוא תולדה של כישלון מוחלט בשני אלו. לציבור אין אמון במנהיגיו ובמיוחד בממשלתו, ובמשך חודשים אכיפת מגבלות הקורונה נעה בין בררנית לבין בדיחה אחת גדולה.

חוסר האמון נובע מכמה סיבות – מבניות ונקודתיות. סיבה מבנית אחת היא ירידה מתמדת ומתמשכת באמון כלפי מוסדות בכלל; ראו סקרי דעת הקהל לאורך השנים האחרונות על היחס לממשלה, לכנסת, לבתי המשפט, למשטרה, לפרקליטות; דומה שרק צה"ל נהנה מאמון מתמיד. סיבה מבנית שנייה היא היחס לבנימין נתניהו: לתומכיו הוא המשיח, למתנגדיו הוא השטן; מובן שאלו ואלו טועים, אך לכו תתווכחו עם תפישות המתעלמות מן המציאות והעובדות. כאשר הגיע המשבר, ודאי ברקע מערכות הבחירות החוזרות ונשנות ולאחר הגשת כתב האישום נגד נתניהו, מתנגדיו ייחסו לו (שלא בצדק) מניעים זרים, ואילו תומכיו נמנעו (שלא בצדק) מכל ביקורת עניינית עליו. אי-אפשר לנהל משבר לאומי באווירה פלגנית מוקצנת שכזו, בה כל דבר הופך לפרו-ביבי/אנטי-ביבי.

הסיבות הנקודתיות נובעות מהתעלמותה של הממשלה מכללי יסוד בניהול משבר: לקבוע אחראי אחד שהוא גם הדובר הראשי, לנהל מדיניות ברורה, להסביר אותה לציבור ולהיות כנים. במשבר הקורונה הכל נעשה הפוך. פקידים התרוצצו בין אולפנים, תוכניות ראשוניות פורסמו כאילו הן מחייבות, שרים ניהלו מחלוקות פומביות, החלטות השתנו בתוך יממה ממועד קבלתן, הנחיות סתרו זו את זו, הציבור לא קיבל הסברים אלא הנחתות, התחייבויות לפיצוי וסיוע קוימו באיחור ובצורה חלקית, מקבלי ההחלטות הפגינו ניתוק מוחלט מן המציאות, נבחרי ציבור ועובדי ציבור בכירים הפרו את ההנחיות.

בעיצומו של המשבר בוזבזו שבועות יקרים על הקמת הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה, ועל איוש משרדים חיוניים כמו המים, המודיעין, המורשת, ההשכלה הגבוהה, השוויון החברתי והמיזמים הקהילתיים. בנימין נתניהו ובני גנץ הקימו קבינט קורונה בן 20 חברים; ווינסטון צ'רצ'יל ניהל את בריטניה במלחמת העולם השנייה עם קבינט בן חמישה חברים. אחר כך הם התקוטטו בלי סוף על נושאים חסרי חשיבות ובוודאי חסרי דחיפות. החלטות הקורונה הושפעו במידה רבה מטעמים פוליטיים, תוך רמיסת דעותיהם של אנשי המקצוע. ואילו בימים האחרונים מקבלי ההחלטות משדרים תבהלה.

על האכיפה כבר עמדתי שוב ושוב. במשך חודשים, למעשה עד השבוע שעבר, המשטרה לא מנעה מראש התקהלויות למרות שידעה עליהן, וכאשר התרחשו – לא פיזרה אותן, אלא הסתפקה ברישום קנסות ולפעמים פתחה בחקירה. אין נוכחות אמיתית של המשטרה ברחובות כדי לאכוף את המגבלות, והתוצאה היא שהמונים מזלזלים בהן. הקנסות נמוכים מדי, אין קני מידה ברורים ופומביים לחלוקתם ורבים אינם משלמים אותם. זה מה שהביא אותנו למצב הנורא הנוכחי.

את הגל הראשון עברנו בהצלחה יחסית, משום שבגדול הקורונה באה במפתיע, איש בעולם לא היה מוכן לקראתה ולכן היה צורך לאלתר – ובזה אנחנו אלופי העולם. הראש היצירתי שלנו, שהופך אותנו למעצמת היי-טק, מאפשר לנו למצוא דרכי קיצור ופתרונות מבריקים אד-הוק. כאשר נוחת משבר כמו הקורונה, יש לכך יתרונות מוחשיים.

הבעיה היא, שב-90% מהזמן צריך לתכנן ולא לאלתר – ובזה המגזר הציבורי שלנו הוא אולי הגרוע ביותר בעולם. זה מתחיל בדברים הקטנים ביותר – ליד ביתי שיפצו רחוב קטן ואת תעלת הניקוז בנו במפלס גבוה מן הכביש – ומגיע עד לדברים הגדולים ביותר: גשר בנתב"ג 2000 שנבנה בניגוד לתקני הבטיחות, מעון ראש הממשלה שמתוכנן תוך התעלמות מבנייה סמוכה, ועוד ועוד דוגמאות המוכרות לכולנו.

כבר לפני חצי שנה היה ברור, שהקורונה תהיה איתנו זמן רב ויש לתכנן כיצד חיים איתה. לתכנן את היציאה מן הסגר בצורה הדרגתית, עם אבני דרך ותגובה מיידית להחמרה בתחלואה. לתכנן את שנת הלימודים תשפ"א להוראה מרחוק. לתכנן את מערך הבדיקות והאיתור. לתכנן את הסיוע למגזר העסקי. לתכנן את חלוקת החיסון. לתכנן את חגי תשרי. בקיצור: לפעול בצורה מסודרת ומושכלת. שום דבר מזה לא נעשה. זו רשלנות פושעת שעולה בחיי אדם ובחורבן כלכלי.

במבט הרבה יותר רחב, הקורונה מוכיחה שהעולם הוא אכן כפר אחד – ולא משנה אם יש מי שמנסים להחזיר אותו למתכונת של מדינות נפרדות. בצורה אבסורדית משהו, דווקא כניסתן של מדינות רבות לסגר מוכיחה עובדה זו: לכולם ברור שאנשים עוברים בין מדינות ובין יבשות, ושרק בזמן חרום קיצוני אפשר למנוע את המעברים הללו – ולא לאורך זמן. מי שחשב שאפשר להסיג לאחור את הגלובליזציה, אשר בשורה התחתונה שיפרה את החיים של מיליארדי בני אדם, קיבל את ההוכחה הברורה ביותר: אי-אפשר. נקודה.

זה לא רק שהמגיפה החלה בסין ומשם התפשטה לכל העולם. אם לא יחוסנו לפחות 70%-60% מתושבי כדור-הארץ, המגיפה לא תודבר. יתרה מזאת: אם יהיו מדינות מסוימות שבהן שיעור החיסון יהיה נמוך מדי, הן ימשיכו לסכן את כל העולם. אגב, תאמינו או לא – יש בהחלט אפשרות שארה"ב תהיה כזו, בגלל מופרעי האנטי-חיסון הרבים המתגוררים בה, ובגלל סיפורי הפחדה ותיאוריות קונספירציה הפורחים שם ברשתות החברתיות.

נכון שאחד הלקחים המסתמנים מן המגיפה הוא פחות הסתמכות על סין כמרכז ייצור – אבל המשמעות תהיה יותר ביזור, כך שלא ייווצר מצב שבו בעיה במדינה אחת תתקע את כל העסק. תראו גם כמה חסרות לכולנו הנסיעות לחו"ל, וכמה העדר התיירים פוגע בכלכלת המדינה. הזום נראה לכאורה כתחליף לכנסים בינלאומיים ולפגישות עסקיות, אבל לכולם ברור שאין חלופה אמיתית למגע האנושי ולביקור בשטח. ואולי מעל הכל: פיתוח החיסונים לקורונה נעשה בשיתוף פעולה בינלאומי חסר תקדים – מדענים במדינה אחת, מפעל במדינה שנייה, ניסוי קליני במדינה שלישית; חילופי מידע ותוצאות במהירות שיא; והכרה בצורך ליצור מערכת חלוקה והפצה בינלאומית, כדי שהחיסון יינתן לפי סדר עדיפות נכון.

לקח מרכזי שכולנו צריכים להפיק מן הקורונה, הוא המשמעות הקבוצתית של האחריות האישית. המאה ה-21 הסתמנה כתקופה משונה מבחינת יחסי היחיד והכלל. מצד אחד, התקשורת המודרנית מאפשרת לנו להיות בקשר בלתי פוסק עם כל מי שאנחנו רוצים (וגם עם מי שלא): שיחות טלפון מכל מקום לכל מקום, קבוצות ווטסאפ 24/7, העברת מידע במהירות האור, פגישות מרובות משתתפים בלי לצאת מהבית, שיתוף בלתי פוסק של תמונות וסיפורים ודעות וגם פברוקים. מצד שני, יש המון אינדיבידואליזם: למי יש יותר עוקבים בטוויטר ובאינסטגרם, בריונות מילולית העלולה לגרום לתוצאות טרגיות, התופעה של הולכי רגל השקועים בטלפונים שלהם עד שהם נתקלים באחרים.

הקורונה מלמדת אותנו, שאנחנו תלויים זה בזה במובן הכי בסיסי: שמירת בריאותנו, רווחתנו ואפילו חיינו. עטיית מסיכה ושמירת ריחוק חברתי נועדו להגן לא רק עלי, אלא גם על מי שסביבי. רק כולנו יחד יכולים להגן על כולנו. ברור לחלוטין, שדי במספר קטן של אנשים המפרים את המגבלות, כדי להפיץ את המחלה לציבורים הולכים וגדלים. מהסיבה הזאת האכיפה כל כך חשובה: אם מישהו רוצה להתאבד – בעיה שלו ושיקפוץ מהגג; אבל מי שמזלזל בכללי הקורונה, איננו מתאבד אלא רוצח.

עוד דבר שלימדה אותנו הקורונה, הוא כמה חשובים לנו הקשרים האנושיים הכי בסיסיים – החברה והמשפחה. האדם הוא חיה חברתית; כאשר רוצים להעניש אסיר, שמים אותו בבידוד. למרות שלפעמים נעים להיות לבד, עד מהרה אנחנו כמהים למישהו לדבר איתו, לצחוק איתו, להתלונן באוזניו, לתת לו יד. תראו על מה אנשים הכי מדברים: כמה זמן לא ראיתי את סבתא, כמה זמן לא ביקרתי את הנכדים, כמה זמן לא יצאנו לבלות, כמה זמן לא התחבקנו.

לנקודה הזאת יש השלכה חשובה בחיי הכלכלה. בחודשים הראשונים של הקורונה נדמה היה, שהמעבר לעבודה מן הבית יהפוך לתופעת קבע – במידה זו או אחרת – גם לאחר המגיפה. אבל כיום מדברים כל המומחים (לפחות אלו שאת דבריהם קראתי בעיתונות הבינלאומית) על כך שכדאי ואפילו חובה לחזור למשרד ברגע בו הדבר יהיה אפשרי מבחינה בריאותית. לא רק בגלל אותו יצר חברתי שהזכרתי קודם, אלא גם משום שלעבודת צוות יש יתרונות אדירים: יצירתיות, פתרון בעיות, תחושת שותפות, נכונות לסייע זה לזה, אפילו יצירת קשרים אישיים ורומנטיים. ומן הצד השני, דווקא עבודה מן הבית מקשה על האיזון בין שני החלקים של המשפט – העבודה והבית – משום שהכל מתערבב.

הטבע האנושי נוטה להתגעגע לדברים שאין לנו, או כמו שאומרים בציניות פרשני ספורט: השחקן הכי חשוב הוא זה שלא שיחק. דומני שהפעם לא מדובר רק בגעגוע, אלא גם בהכרה עמוקה בהרבה: אנחנו צריכים את הבן-דוד הנודניק, את העובדת המעצבנת בשולחן הסמוך, את הבוס העצבני ואת הפקידה חמוצת הפנים – כי בלעדיהם אנחנו אולי בני אדם, אבל לא יצורי אנוש.

עוד משהו שניתן להוציא מתקופת הקורונה בחיי היום-יום: בתרבות הצריכה המטורפת של המאות ה-20 וה-21, פתאום נתקלנו בנקודה בה מתברר לנו מה עיקר ומה טפל, מה חשוב ומה מיותר, מה חיוני ומה מותרות. פתאום מתברר שאפשר לעשות אירוע משפחתי מקסים עם 100 קרובים וחברים שבאמת שמחים בחברתם, ולא צריך להזמין 500 איש בגלל ש"לא נעים". פתאום מתברר שלא חייבים ללכת למסעדת יוקרה, אלא אפשר לשבת בבית ולבלות יחדיו ערב שקט. פתאום מתברר שלא כל בת-מצוה צריכה book של הפקת אופנה, ואפשר להפנות את הכסף ותשומת הלב לעבודת שורשים ערכית. פתאום מתברר שלא חייבים לקנות דווקא עכשיו את המוצר הכי חדש של המותג הכי יוקרתי, אלא אפשר להשתמש במה שיש.

ההבנה הזאת נובעת הן מההיבט הבריאותי של הקורונה והן מההיבט הכלכלי שלה. חלק ניכר מן ההרגלים מנקרי העיניים שלנו אינם אפשריים בגלל מגבלות הריחוק החברתי, וחלק ניכר מן הקניות הבזבזניות שלנו אינן אפשריות בגלל החל"ת והפיטורים וסגירת העסקים וחוסר הוודאות. יש כאן שתי נקודות שעלי להבהיר. ראשית, אותם הרגלים ובזבוזים מפרנסים לא מעט ישראלים, כולל במשכורות נמוכות (מלצרים, שליחים, מוכרנים), וכואב הלב על הפגיעה בהם. שנית, עלייה ברמת החיים חיונית למשק, כולנו אוהבים חיים טובים, ולפעמים מקנאים במי שיכול להרשות לעצמו יותר. מה שאני אומר הוא, שהקורונה שינתה את נקודת המבט, ואולי תוביל אותנו להיות קצת יותר צנועים וקצת יותר מציאותיים.

זוהי גם הזדמנות להעביר את המסר לילדינו, שרבים מהם גדלים בחברת שפע ומתרגלים שאפשר לקבל כמעט הכל כמעט תמיד. זהו הזמן להישיר מבט ולומר להם: עכשיו אין. בנתוני האבטלה הנוכחיים, אחד מכל עשרה ישראלים בגיל העבודה איננו מועסק – והמספר כנראה עוד יגדל בעקבות הסגר. מאות אלפים סופגים ירידה בהכנסותיהם, לפעמים משמעותית, ומיליונים חיים בחוסר ודאות המחייב הידוק חגורה. זה לא הזמן לקנות סמארטפון חדש, זה לא הזמן לצאת עם חברים למסעדות, זה לא הזמן לקבל אופניים חשמליים.

גם בין בני הנוער, טוב יהיה אם יימצא מי שיתפוס יוזמה ויגיד: חבר'ה, חייבים להירגע; אולי ההורים שלנו לא יסרבו לנו, אבל אנחנו צריכים לא לבקש. יש כאן סיכוי אמיתי להעברת מסרים חינוכיים חשובים של אחריות אישית, אחריות משפחתית, אחריות לאומית. אם כך יהיה, אזי שנות הלימודים תש"ף ותשפ"א לא יירדו לחלוטין לטמיון.