• אריק הולדר היה שר המשפטים בממשלו של ברק אובמה (2015-2009). מייקל מוקאסי היה שר המשפטים בממשלו של ג'ורג' בוש הבן (2009-2007). מאמרם המשותף שפורסם בוושינגטון פוסט (3.11.20) נכתב בגוף ראשון, וכך מובאים כאן עיקריו.

שנינו שירתנו בתפקיד שר המשפטים, ושנינו אמרנו דברים קשים זה על זה. אל תסיקו ממאמר משותף זה שאנחנו חוזרים בנו; ממש לא. אנחנו כותבים יחדיו משום שאנחנו רוצים להמשיך ולא להסכים, כמו שאמריקנים עשו בעבר. וזה אומר: במערכת פוליטית בה המנצחים בבחירות מקבלים פרק זמן מוגדר לביצוע מדיניותם, כל עוד היא עולה בקנה אחד עם החוק. במערכת בה המנצחים אינם ניצבים בפני סכנת שיתוק בנסיונם למשול.

נשיאנו השני, ג'ון אדמס, יצא מוושינגטון ב-1801 לפני השבעתו של השלישי, תומס ג'פרסון. למרות שהרברט הובר השתתף בהשבעתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1933, הרי שהאיבה ההדדית ביניהם הייתה כה עמוקה, עד שהם החליפו לכל היותר כמה מילים בטקס. הנקודה הקריטית היא, ששניהם השלימו עם הפסדיהם.

במקרה של אדמס, העוינות הפכה לידידות כה קרובה, עד שכאשר אדמס גסס ב-4 ביולי 1826 ולא ידע שג'פרסון מת כמה שעות לפני כן, הוא ניחם את עצמו במילים "תומס ג'פרסון שורד". הובר ורוזוולט מעולם לא שיקמו את יחסיהם, אבל אין זה משנה. יחסים טובים בין יריבים פוליטיים אינם נחוצים כדי שהמערכת שלנו תתפקד; קבלת התוצאות – חיונית.

האירוע ההרסני ביותר בתולדותינו בא כתוצאה מסירוב להשלים עם תוצאות הבחירות ב-1860. תחינתו של אברהם לינקולן בנאום ההשבעה שלו – "איננו אויבים, אסור לנו להיות אויבים" – נפלה על אוזניים ערלות. 11 מדינות סירבו לקבל את בחירתו והתוצאה הייתה מלחמת האזרחים. העובדה שארה"ב שרדה את 750,000 ההרוגים ואת ההרס האיום, אינה סיבה לחזור על הניסיון.

איננו מתכוונים לומר, שהרטוריקה הקיצונית הנוכחית עלולה להוביל למלחמת אזרחים נוספת. במקביל, איננו רוצים לחקות את המדינות בהן חילוקי דעות פוליטיים מוכרעים מחוץ למערכת הפוליטית. כאשר זה קורה, נגרם נזק ארוך טווח לחברה וחרות הפרט נמצאת בסכנה. תמונות מגרמניה של ויימאר, אשר הרשתה לחילוקי דעות להיפתר ברחובות, מספיק טריות בזיכרון כדי להוות אזהרה.

מובן, שהתיקון הראשון לחוקה מבטיח לאנשים את הזכות להפגין ולנסות להשיג תמיכה בשינויים הנראים להם. אבל לבטח אין הוא נותן להם את הזכות לנצל הפגנות אלו כדי לכפות את רצונם. אין הוא נותן להם את הזכות לפעול על-פי התפיסה, לפיה אם עמדתם הפוליטית לא התקבלה – אין לעמיתיהם זכות להנהיג בשלווה. דומה שאין צורך לומר, אבל אנחנו מרגישים חובה לומר: ודאי שלמנהיגינו הפוליטיים אסור לעודד אלימות.

לא רק אלימות עלולה לפורר אותנו. עוד לפני יום הבחירות התעוררו מחלוקות נרחבות בשאלה כיצד לספור את הקולות, ומובן שהן הגיעו לבתי המשפט. אבל יש הבדל בין הליכה לבית המשפט בשעת הצורך, לבין ניהול קמפיין של ליטיגציה המפריע יותר מאשר פותר. אנחנו מסכימים בכל לב עם כך שיש לספור את הקולות בצורה הוגנת ושהציבור צריך להישמע בדרך המבטיחה את השלום ומקדמת את האמון במערכת. לבסוף, קיימת סכנה בהעלאת האשמות חסרות תימוכין. חוסר האמון הנרחב במוסדות שלנו ובתהליכים שלנו שרטוריקה כזאת מעודדת, עלול לשתק אותנו כמו אלימות או חוסר הוודאות שיוצרת ליטיגציה מיותרת.

נסיים במקום בו פתחנו. אל תראו בדברים הללו נטישה של ויכוחינו בעבר או ויתור עליהם בעתיד. הם גם אינם תגובה למשהו ספציפי. בלא קשר לתוצאות, אם אינכם יכולים כרגע לדמיין משהו גרוע יותר מאשר נצחונו של הצד השני, נסו את זה: דמיינו מדינה בה אין חשיבות לבחירות, כי המפסיד אינו משלים את התוצאה.