סער ובנט, הערת אגב מקצועית

"תקווה חדשה" נכזבה מפני שניהלה מערכת בחירות שגויה. יש לה מה לומר. אם לא תתרסק עתה אלא תאזור עוז ותפיק לקחים יש לה מקום ויש לה עתיד בפוליטיקה הלאומית. לא מדובר בתכנים אלא בניהול מקצועי. מן ההתחלה היו מי שרצו לשוחח עם גדעון סער על מהלך מסע הבחירות שלו, על הטכניקה ועל אורח העברת המסרים, אבל הוא אטם אוזנו משמוע. סבר כי אפילו 15 דקות המוקדשות לדעה אחרת הן זמן רב.

סער יצא לדרך בסערה. מאבקה של ד"ר יפעת שאשא-ביטון בבדיקת פעולות הממשלה נוכח אזרחיה החוששים מהקורונה זכה להדים. גסות הרוח של ביבי שלעג לה במלים דלוחות כמו שאשא-שאשא פאקא-פאקא יכלו לסייע לה. שאשא-ביטון עשתה בדיוק מה שמצופה מן הכנסת בעת הביקורת על פעולות הממשלה.

אך לאן היא נעלמה במערכת הבחירות? הן נושא הקורונה והן גסות הרוח של ביבי יכלו להניב את ההתמודדות המעומתת איתו שכה חסרה ל"תקווה חדשה". אבל שאשא-ביטון כמעט יוק, והמראיינים גררו אותה לשיח הבלתי הוגן על הסיכוי להרכיב ממשלה אחרי הבחירות, וקלף חזק של "תקווה חזקה" נשאר בחפיסה.

הוא הדין בזאב אלקין. נאום הפתיחה שלו היה קריאת התגר המהדהדת ביותר במערכת הבחירות, ובוודאי בימין. הדהדה, ונמוגה. סער ושאשא-ביטון ואלקין וההולכים עימם לא הבינו כי עליהם להתעקש להביא את המסר התקיף, ולא סתם בצליל גבוה אלא ברוח "את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק". ההפסקות גרמו להן לפוג.

רוח הקרב שהפגינו בתחילת המערכה חייבה הפקת לקחים. לא מספיק להניף דגל, חובה להחזיקו גבוה. הם הצביעו על חליי ביבי והליכוד. תוכן דברי הפתיחה היה כמו תרופת אנטיביוטיקה. אך כל מתמחה בבית חולים יודע כי משנפלה ההכרעה להשתמש באנטיביוטיקה יש להשלים את מלוא המנה, הכמות, שפסק הרופא. הם השתמשו רק במחצית הגלולות.

וכן גם נפתלי בנט. והם כל כך שגו כשלא הבינו כי כאשר מתחילים בקול רם אסור לרדת ללחש אלא להמשיך בו עד הסוף, שבניתוקם מן המציאות החלו לחלק ביניהם את עור הדוב שטרם ניצוד. הקטטה שלהם נראתה לכל צופה כאילו הוזמנה על-ידי ביבי.