על ההיסטוריוגרפיה של השואה

ההתחבטות בהבנת זוועות השואה הותירה אחריה ספרות ענפה בתחומי תהומות הנפש של המין האנושי. היא מתפרסת על פני איסוף המידע והפסיכולוגיה, והרפואה והסוציולוגיה והתרבות האנושית, ומה לא? וגם שלושת רבעי המאה לאחר שנסגרו מוקדי הרצח הנורא באושוויץ ובמיידאנק ובשאר מחנות ההשמדה השואה מוסיפה לעורר עניין רב, מעין אין-סוף. על שני היבטים אני מבקש להעיר ערב יום הזיכרון לשואה:

- ניכרת מגמה היסטורית שחותרת להעביר את נקודת הכובד של השואה מהשמדת העם היהודי לפשע נגד האנושות. לא היהודים במרכז הטרגדיה אלא האנושות בכללה. לצורך זה מזכירים את העובדה הידועה שגם צוענים ובעלי מומים ויריבים פוליטיים ובראשם הקומוניסטים נרצחו בידי הנאצים, וזה כמובן נכון.

אך במוקד הדברים ניצבים היהודים. לא רק מפני שנרצחו שישה מיליונים אלא מפני שכל אדם סביר מבין, שהנאצים לא היו מקימים מחנות השמדה ומובילים אליהם מיליונים מכל רחבי אירופה רק כדי לרצוח צוענים או קומוניסטים.

אושוויץ ומיידנק וטרבלינקה לא היו נזכרות על פני מפת ההיסטוריה הארורה אלמלא נגדשו ביהודים חפים מפשע בדרכם למשרפות. משטר הרצח לא היה מקים את אושוויץ רק כדי להשמיד צוענים.
איננו תמימים. אנו מבינים מדוע נולדה המגמה. היא חלק מההווה, לא מלימוד העבר. היא נועדה לקעקע את הצידוק שבהקמתה של מדינת היהודים אם גם באיחור. מינוס שישה מיליון אחיות ואחים. זה נראה נאור מאוד להמיר את הפשע נגד העם היהודי לפשע נגד האנושות, אך מאחרי טיעון זה מסתתרת דווקא כוונה אפלה. הוא מבטא בסמוי ערעור על הזכות והצדק שבהקמת ישראל.

- העניין האחר הוא צידוק הדין. יש מי שהגיעו לאושויץ חרדים מובהקים, ואם יצאו בחיים הפכו לזוללי בשר חזיר; ויש מי שדווקא הגיעו חילונים מובהקים ויצאו יראי שמיים. עניין לנפש האדם.
השואה היא כמובן בעיה דתית בלתי פתירה. הרב ישראל לאו השיב פעם כי "איני יודע" להסביר את פשרה מנקודת הראות האלוקית. אכן, מי יודע מדוע אלוהים חזה ברצח שני מיליון ילדים יהודים ושתק? הרי הוא, לכאורה, הסכים לחסוך מהעיר סדום את הריסתה אם רק יימצאו בה חמישה נקיי כפיים, ומה על יהודי קובנה וקייב? אך זה עניין למחלוקת בין דתיים וחרדים תוך ליווי של חילונים משכילים.

הבעיה העיקרית היא שבחצרות החסידים והמתנגדים (אך לא של הרבי מגור) עודדו לפני השואה את המאמינים להישאר בגולה ולא לעלות לארץ-ישראל ולהמתין למשיח שלא קנה כרטיס להתייצב בשערי אושוויץ ולחסום את הרכבות.

האדמו"רים יכולים לצרוח עד לב השמיים, אך את האמת הזו - שהם התבוננו באדישות-מה לגורל השחור שייגזר על הנוהים אחריהם - לא יוכלו להכחיש. לעולם. גם אם ימלאו את בתי המדרש והאולפנא בהמוני צעירים שאינם שואלים ואינם תמהים. כדי לעקור את הגולה מליבנו אסור להינתק מן השואה שבליבנו.