בנקודה מסוימת נדמה היה, כי הקורונה תכה במדינות העניות בצורה פחות קשה מאשר במדינות העשירות. אך כעת מתברר, כי הנגיף מסיג אחורה את המדינות המתפתחות בנסיונן לצמצם את הפער מן המדינות המפותחות. התוצר לנפש בארה"ב הצטמק ב-4% אשתקד – רק מחצית נקודת האחוז יותר מאשר במדינות המתפתחות. אבל השנה הצמיחה בארה"ב תעבור את זו של המדינות הללו, ואם הקורונה תמשיך להשתולל בהודו וברזיל – הפער יהיה גדול עוד יותר.

מה שמדאיג עוד יותר, מדגיש אקונומיסט, הוא שהקורונה עשויה לעצב מחדש את הכלכלה העולמית בצורה אשר תרחיב עוד יותר את הפער בין המדינות. תחזיות עגומות לגבי המדינות העניות תקשה עוד יותר על ההתמודדות עם משברים עתידיים, החל ממגיפות וכלה בשינויי האקלים. העולם העשיר חייב לשים לב לכך, מתריע העיתון.

בעבר סברו כלכלנים, כי בסופו של יום ייסגר הפער בין המדינות העניות והעשירות. העניות יוכלו ללוות את הידע מן העשירות, ובסיס ההון המצומצם שלהן יבטיח תשואה נאה למשקיעים. אבל ככל שנאספו הנתונים התברר, כי במאה ה-20 הפערים לא הצטמצמו אלא התרחבו. אבל אז, בדיוק כאשר כלכלנים כמעט נטשו את רעיון סגירת הפער, החלו המדינות העניות לעבור את העשירות בצורה מדהימה. בשנים 1995-1985 ההכנסה לנפש בהן הייתה נמוכה ב-0.5% לשנה מאשר במדינות העשירות, אבל בעשור הבא היא הייתה גבוהה ב-0.7% לשנה. הסיבה העיקרית הייתה האצה ניכרת במדינות העניות, במיוחד משום שחלקן באסונות הגלובליים ירד בשיעור ניכר.

לשינוי זה היו תוצאות מרחיקות לכת – החל מהעוני וכלה בגיאו-פוליטיקה. עם זאת, כלכלנים לא בטוחים מה גרם לזינוק ולכן מתקשים לשער האם סגירת הפער תימשך. כבר לפני המגיפה היו סימנים מדאיגים: הצמיחה במדינות העניות הייתה גבוהה ב-1.5 נקודת האחוז בעשור הראשון של המאה, אך הפער הצטמק ל-0.65 נקודה בעשור השני. סגירת הפער גם הצטמצמה מבחינה גאוגרפית: באסיה ובמזרח אירופה המשיכה ההכנסה לעלות יותר מאשר באמריקה, אך במזרח התיכון ובאפריקה הגידול היה איטי יותר מאז 2013. הירידה בתפוקה לנפש ב-2020 מחקה כמעט את כל הישגי העשור הקודם באיזורים אלו.

חלק מן המדינות עשויות להתאושש במהירות, למרות שהאיטיות בחיסונים והתפרצויות מחודשות של הקורונה מסבכות את המצב. העלייה במחירי הסחורות עשויה לשפר את מצבן של יצואניות המשאבים הטבעיים, והמעבר של יותר שירותים למרחב המקוון פותחת אפשרויות חדשות בסחר. במובן כלשהו, מדינות מתפתחות הפכו ליותר גמישות מבחינה כלכלית. משקים עניים שהפכו דומים יותר למשקים עשירים, עשויים לגלות ששימור הצמיחה היציבה יהיה פחות קשה מאשר בעבר.

ועדיין, מדגיש אקונומיסט, כמה מן הגורמים שהאיצו את הצמיחה בשני העשורים הקודמים – כמו ההתפתחות המהירה של סין והגידול הניכר בסחר העולמי כחלק משרשרת האספקה – לא ישוחזרו על נקלה. העולם העשיר מודאג מאמינות שרשרת האספקה ועשוי להחזיר הביתה חלק מן הייצור, הנעשה כיום במדינת עניות. ייתכן שהסכנה הגדולה ביותר היא האפשרות שטראומת הקורונה תגרום לחוסר יציבות פוליטית וחברתית, במיוחד באיזורים שנותרו מאחור, ובכך תישמט הקרקע מתחת לצמיחה יציבה.

מדינות עניות אינן יכולות להרשות לעצמן נסיגות כאלה. אפילו בקצב סגירת הפער של שני העשורים הקודמים, יידרשו להן 170 שנה כדי לסגור רק מחצית מן הפער בתוצר. הצמיחה של השנים האחרונות לא הפתיחה משמעותית את תלותן של העניות בעשירות, כפי שמלמד הפער העצום בשיעור ההתחסנות. וברקע מתקדרים השמים של השלכות שינויי האקלים.

הצמיחה המהירה מאז תחילת המאה ה-21 עודדה את הממשלות העשירות לראות את המדינות המתפתחות יותר כשווקים של הזדמנות או כיריבים אסטרטגיים, ופחות כמי שזקוקים לנדבות. אבל מקומות עניים נותרו פגיעים יותר למשברים. ועם כל משבר, שימור צמיחה יציבה הופך לקשה יותר. מדיניות העולם העשיר, החל מסחר וכלה בסיוע, חייבת להביא זאת בחשבון.