יפעת שאשא-ביטון, גולדרייך ודנה וייס

היה כשל לוגי בשאלה החוזרת ונשנית שהציגה בתוכניתה הלילה דנה וייס לשרת החינוך ד"ר יפעת שאשא-ביטון, בדבר סירובה להעניק את פרס ישראל לפרופסור עודד גולדרייך, שקרא להחרים את אוניברסיטת אריאל.

וייס אמרה לשאשא-ביטון לערך כך: מדוע שתענישי את גולדרייך במניעת הפרס כאשר ממשלתו של בנימין נתניהו הסכימה שהסיוע התקציבי מאירופה למדע הישראלי יפסח על אוניברסיטת אריאל? לכאורה זה סביר, דין ההסכמה של ביבי כדין העמדה של הפרופסור, אך לא היא:

גולדרייך מעוניין למנוע מאריאל את קשריה המדעיים, כספיים כאקדמיים, עם כל העולם, ואילו ממשלתו של ביבי אולצה להסכים לכך בעל כורחה כדי להציל את התקציבים האירופיים לשאר המוסדות האקדמיים בארץ. מכאן השאיפה של גולדרייך ומכאן האין ברירה של נתניהו, וזה רחוק מלהיות דבר זהה.

מי שקורא את טוריי יודע כי עמדתי מתנגדת בחריפות לכל חרם על ישראל. כך נהגתי כאשר הוצע כי תיאטרון ישראלי לא יפקוד את המתנס בעופרה או באפרת ואולי באריאל. המתיישבים ביהודה ובשומרון, ובשעתו גם בגוש-קטיף ובפתחת רפיח, הם אזרחיות ואזרחים הנמנים על מלח הארץ. הם אוהביה ונלחמים להגנתה, משלמים מיסים ומכבדים את חוקיה בשיעורים הנהוגים גם בישראל שבתוך הקו הירוק.

הוויכוח עימם הוא על מהות המדינה היהודית. על חלוקת הארץ בין שני עמיה. אני משוכנע כי אין פתרון אחר אלא אם בכוונתנו להיות מדינת אפרטהייד או מדינה דו-לאומית. זו מחלוקת לשם שמיים ואולי אין גורלית ממנה בכל ההיסטוריה היהודית, אבל אין הצדקה להחרים מוסד אקדמי. מה גם שהמחרים הוא אקדמאי מובהק. בוודאי לא להחרים מוסד שבמהותו מקנה דעת (גילוי נאות: רעייתי פרופסור לפסיכולוגיה באריאל).

אגב, האם גולדרייך מציע גם למכון ויצמן המעסיק אותו למנוע תקצוב ממדען אחר במוסדו מפני שהעתיק את כתובתו לבית אל או לעופרה, ואולי דווקא לקצרין? אני מקווה שלא. אך אם תשובת גולדרייך חיובית כי אז במה רוח עמדתו התקיפה כל כך שונה מהסגנון הפרוע של ח"כ דוד אמסלם?

חרף כל האמור לעיל המלצתי לשרת החינוך להעניק לגולדרייך את הפרס עליו הוחלט בוועדה מקצועית-מדעית גרידא. לומר במפורש בדברי ההסבר מדוע היא סולדת מעמדותיו המנוגדות למורשת הלימוד הנפלאה של העם היהודי בכל מקום ובכל זמן, אבל להעלות על נס גם את הערך של דיון פתוח וחופשי, כאשר אליבא דכל העולם ישראל מופיעה כדמוקרטיה סבלנית.