איך נבחין בין מתן לגיטימי לבין מתת לא לגיטימי? היכן הקו המבדיל? מהו נייר הלקמוס אשר יאפשר לנו להבחין בין האסור למותר?
נתחיל בסיפור. ימים ספורים אחרי מעצרו של
ניר חפץ פרסם
דן מרגלית שמספר שנים קודם לכן פנה אליו ניר חפץ ותיווך לקיומה של פגישה
סודית בין המועמד לתפקיד היועמ"ש ל
ממשלה הד"ר
אביחי מנדלבליט, ובין מרגלית. הפגישה עצמה התקיימה בארבע עיניים בביתו של מרגלית, במהלכה ביקש מנדלבליט שלא לערב את פרשת הרפז בכתיבתו של דן מרגלית בעניין המינוי. "
הוא רצה לוודא שהביקורת על אשכנזי לא תגרום להתנגדות למינויו", ודן מרגלית השיב לו שאף לטעמו הנושאים אינם קשורים. ללא ספק מנדלבליט בא על-מנת לקבל משהו, ומרגלית הבין בדיוק מה מנדלבליט בא לקבל ולא זרק אותו מכל המדרגות. מנדלבליט בא לקבל עיתונות מאוד מסוימת אשר לא תזיק בהיבטים מהם חשש מנדלבליט.
ואם כבר דיברנו על מתת אז בואו נשלים עם מה שהשיב מרגלית
"שאלתי אותו אם יהיה מצב שבו הוא יצטרך להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו, מה תעשה? הוא אמר 'יש לו את היכולת הנפשית לעשות את זה. אם אצטרך, אגיש נגדו כתב אישום'".
מרגלית ביקורתי מאוד נגד נתניהו, מנדלבליט רצה תפקיד, אז הם נפגשו בחשאיות, כאשר רק השושבין, ניר חפץ, הוא המשותף לשניהם. זה אמר מה הוא מבקש, זה אמר למה הוא מצפה, "לחצו ידיים" והלכו איש איש לדרכו. העיתונות לא רעמה, המשטרה לא חקרה, כלום מכלום. ומתי כל זה פורסם? כל זה פורסם על-ידי מרגלית ואושר על-ידי מנדלבליט ימים ספורים לאחר מעצרו של ניר חפץ, כאשר לטעמי היה חשש שחפץ יזמר על המפגש הזה בחקירת המשטרה. לזאת ייקרא לדעתי פיצוץ מבוקר.
אז האם איש ציבור המבקש להטות עיתונות, או במילים יותר מכובסות "להתאים את העיתונות לצרכיו" מבקש בפועל לקבל טובת הנאה אסורה? האם הבקשה להטיית עיתונות שקולה לבקשה של מעטפה עם שטרות? האם הבטחתו של איש ציבור לבצע את תפקידו במסגרת אותה שיחה משלימה גם את היבט התמורה בעסקה? האם העובדה שהכל נעשה תחת מעטה סודיות מוסיף נופך של חומרה לפרשה? האם גילוי הפרטים מספר ימים לאחר שכל אדם סביר היה חושש שיתגלו מאליהם מוסיף עוד חומרה לפרשה? האם העובדה שהחתנים הראשיים הם עיתונאי ומשפטן בכירים אשר מובילים ומלבים את תיק השוחד נגד ראש הממשלה לא מעידה על "טובל ושרץ בידו"?
אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה "מתי מתן הוא מתת". בניגוד לכל המצקצקים בלשונם ברור לי שלא כל מתן הוא מתת, ודי לקרוא את החלטתו של היועמ"ש לממשלה מזוז בעניינם של אריאל ו
גלעד שרון על-מנת להגיע למסקנה הזו. ובכל זאת אני משוכנע שדין אחד לכוווווולם, ואם משפטן בכיר ביותר מגיע בחשאי לביתו של עיתונאי בכיר ביותר על-מנת לבקש עיתונות מסוימת, העיתונאי לא זורק אותו מכל המדרגות ומקשיב לצרכיו, ומנגד איש המשפט הבכיר מקשיב למאווייו של העיתונאי ולא זורק אותו מכל המדרגות, יש כאן חומרה הרבה יותר משמעותית ולו בשל המודעות המרובה של העיתונאי והיועץ כפי שמתבטאת בהחלטות שלהם בעניין נתניהו, וכפי שמתבטא בהחלטתם להסתיר את פגישתם מעיני הציבור, לפחות עד מועד הבחירה לתפקיד יועמ"ש לממשלה, ובפועל עד מעצרו של ניר חפץ.