|
|
נתניהו. ספר צמוד לענייני תדמית [צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש 90]
|
|
|
|
|
מאפיין מרכזי בכהונתו של נתניהו כראש ממשלה הייתה בחירתו לשמש גם שר התקשורת. קודמיו נהגו להעמיד עצמם גם כשרי ביטחון ושלטו מקרוב גם במשרד האוצר. משרד התקשורת היה משרד משני, אחרי משרדי הביטחון, האוצר, הפנים והתחבורה. אצל נתניהו הפך משרד התקשורת למרכז עניינו. בית המשפט יאמר דברו בעניין ההטבות ששר התקשורת נתן, או לא נתן, לחברת בזק ובעליה, ולקשר או ליריבות שהיו או לא היו לרה"מ עם עורך ידיעות אחרונות, אולם אין ספק שלנתניהו היה ויש ענין רב ועצום בתדמיתו בתקשורת. כך קיבל מהטייקון שלדון עיתון אשר ישבח אותו ואת משפחתו.
אישית אינני מבין מה ההבדל בין שירותו של עיתון המפרסם ראש ממשלה לבין עמותות ["עמותות-קש" כפי שנקראו אלו שלכאורה מומנו על-ידי "נדיבים" שתמכו בזמנו באהוד ברק בהתמודדותו על ראשות הממשלה, ואשר היו בחקירת משטרה, בה נשיאנו הנכבד דהיום שמר אז בקפדנות על זכות השתיקה]. גם היום נהנה נתניהו, אפילו כראש האופוזיציה, מכלי תקשורת חזקים המצדדים בו, למיטב הערכתי, באופן חד-צדדי כמו ערוץ 14 [עד לאחרונה ערוץ 20] וכמו גלי-צה"ל המשמשים שופר לתומכו ברדוגו.
בעת כהונתו נהג ביבי לנאום בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו, באסיפות עיתונאים שכינס לרוב, לעתים ללא נושא ממשי, כולל התפרצויות לשידור באמצע שידורים, כדי לבשר לאומה על הישגיו, על חלקו בנושא זה או אחר, שם עסק גם בזוטות והפקיע לעצמו שעות מיקרופון לנאומים בהם הגניב גם תעמולת בחירות. תדמיתו ותדמית רעייתו היו כה חשובות לו עד שפמלייתו כללה צלמים אך גם סַפָּר צמוד שגם העניק לשערו מדי פעם גוונים מעוררי גיחוך. לא פלא הוא שמרוב להיטות לתקשורת, כולל השפעה ב"וואלה", הגיע לתיק הנוכחי. אגב - כמעט בכל מהפכה המורדים או המהפכנים משתדלים מיד להשתלט על ארמון הנשיאות ועל תחנות הרדיו והטלוויזיה, אפילו לפני ההשתלטות על בניין הפרלמנט או מרכזים חיוניים אחרים.
יש מדינות מוזרות בעולם שבהן התערבות ראש ממשלה במדיה במגמה לקבל סיקור חיובי נחשבת אסורה ואפילו פלילית. אך בנימין נתניהו, כישראלי טיפוסי (מאז שב מארה"ב לקריאתו של משה ארנס ז"ל) לא יִשְׁעֶה למקובל במדינות נחשלות, כמו אוסטריה. הן אצלנו הכלל הוא "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". תורה תצא, אך תורה אחרת לא תכנס חלילה. הנה באוסטריה, מדינה ללא אויבים הקוראים להשמדתה והמוקפת מדינות ידידותיות ולא חלילה אויבות, פרש מתפקידו הקנצלר סבסטיאן קורץ בעקבות האשמות בשוחד, הפרת אמונים ורכישת סיקור חיובי וקנית סקרים מאמרים חיוביים (נשמע מוכר?) והשבוע הודיע כי פרש לחלוטין ממפלגתו ומהחיים הפוליטיים. מה הפלא? מיסטר קורץ אינו מיסטר קונץ וישראל אינה אוסטריה.
ענין אחר היא עדותו של ניר חפץ. חלק גדול מעדותו הקדיש עד כה על הלחצים פיזיים והנפשיים שהפעילו כלפיו החוקרים עד שנתרצה והסכים להיות עד מדינה. לעצם עדותו העיד חפץ שוב ושוב שדבריו אמת, אך דומה שהסניגוריה מנסה לטעון שמאחר שעדותו נכפתה עליו עדות חפץ פסולה. כאן עולה שאלה ידועה בנושא הקרוי "פירות העץ המורעל", דהיינו אם המשטרה או הפרקליטות השיגו ראיה תוך הפרת חוק, כמו בחיפוש בלתי חוקי, או שאגב חיפוש כחוק מצאו ראיה לפשע אחר, שלא לחקירתו קבלו צו חיפוש, עצם המעשה פסול.
עתה השאלה היא אם בגלל החיפוש האסור נתגלו ראיות חשובות האם נסתפק בענישת החוקרים בעונש משמעתי או אחר, אך את הראיות שהושגו נקבל, או שעקב החקירה הפסולה נפסול גם כל ראיה שהיא כשלעצמה כשרה, או תקינה, מאחר שהיא פִּרְיָהּ של החקירה "המורעלת". בארה"ב פותחה "תורת העץ המורעל" והביאה לשחרורם, מחוסר ראיות "כשרות" של רוצחים ומאפיונרים. בישראל אין עדיין הכרעה סופית בסוגיה זו. היו משפטים בהם בצד נזיפה חמורה בחוקרים או אף המלצה לנקוט כלפיהם באמצעים - הנה התקבלו הממצאים כראיות כשרות, והיו מקרים בהם ממצאים שהושגו שלא כדין נפסלו. החשש הוא שלא נהפוך ל"מדינת משטרה" שבה כל האמצעים כשרים להוכחת אשמה למרות שמדי פעם גם עבריינים כבדים יחמקו מעונש. השאלה בתיק נתניהו היא אם הלחץ על העד להעיד היה כה פסול עד שעדותו תיפסל, הגם שהוא מעיד שהיא אמת ואולי כך ימצאו גם השופטים, כאן לא מדובר בחיפוש פסול אחר ראיה, אלא בלחץ אולי פסול על עד שיתרצה להעיד [כנראה] אמת.
בהערת אגב ראוי להזכיר כי העד העיד שלא ביבי עצמו לחץ עליו או ביזמתו להשיג תדמית וסקירות חיוביות לגביו אלא עשו כן רעייתו ובנו, ככתוב: "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים"...
הרפש המסוכן המציף את הרשתות החברתיות מחייב חשיבה עדכנית על מה מותר ומה אסור, ובעיקר - מי יקבע את הכללים ויאכוף אותם
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
