מפצחי הגרעין האירני

אז מה לי להכניס את קרני הצבי השבירים אל לוע הארי. אני, לא זו בלבד שלא הכרתי בעבר את דוד ברנע ואת כישוריו שהודות להם הוא הגיע לרמה הגבוה ביותר ב"מוסד", ששמו ושמעו ידועים בעולם, אלא כל תחום המודיעין והריגול לא מוכר לי ומעולם גם לא עסקתי בו כפובליציסט, כולל בבלוג הזה. אז מדוע אתה קופץ. התשובה הראשונה הוא גירוי, מעין רפלקס. אבל התשובה הממשית היא כי בכול זאת אני מעז לומר שדוד ברנע הוא לא רק אדם חכם, מתוחכם, ומחושב מאוד אלא גם נועז מאוד להשמיע הצהרות כאלה שמתאימות לאיזה דרדק מנופח מעצמו.

מעמדו הדומיננטי של המודיעין

עם זאת ראוי לציון שאני מרבה לקרוא ספרי ריגול ומתח ובעיקר אלה שקשורים במלחמת העולם השנייה. הייתי קורא לעצמי "מכור" לסוגה כזאת של ספרות. מדובר גם בספרים תיעודיים צרופים ומתוחקרים וגם בסיפורת שמבוססת על תיעוד. אין ספר שמקריאה בסוגיה אני לומד דבר וחצי דבר על המערכה הקולוסאלית הזאת ועל הנס שקרה לעולם כאשר מנהיגים כמו ווינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט הצילו אותו מן המלתעות הנאציות. במערכה הזאת, לצד מיליוני חיילים ורבבות אמצעי לחימה, השתתפו באופן פעיל מאוד שירותי המודיעין של שתי מעצמות המערב. לבריטניה היה כבר ניסיון בהקמת ה-אֶס אָיי אֶס - שרות הריגול הסודי, שבמהלך המלחמה נקרא "אֶס אוֹ אִי-פיקוד מבצעים מיוחד. כיום הוא ידוע כ-אֶם.אָיי 6. שירות המודיעין הצבאי שפועל מחוץ לבריטניה בשעה ש-אם.איי. 5, בדומה לשב"כ, פועל בתוך הממלכה. שירות זה שימש כדוגמה לנשיא רוזוולט כאשר הטיל על ווליאם דונבן",ביל הפרוע", מצביא בדימוס, דיפלומט ומשפטן, להקים את ה-אוֹ. אֶס. אָס- הזרוע למבצעים מיוחדים, ביניהם מִבצָעים עוצרי נשימה.

הדרכים והשיטות שנקטו שירותי ביון ומודיעין אלה לרבות מבצעי חבלה וחיסול בשטחי הרייך ובארצות הכבושות, ממלאים ספרים רבים ומהם עלילות מסמרות שיער. לדוגמה, אין להעלות על הדעת את הנחיתה בצפון אפריקה ב"מבצע לפיד" בנובמבר 1942 או במבצע "אוברלורד" של הנחיתה בחוף נורמנדי ביוני - 1944, ללא הכנה וסיוע מצד שרותי מודיעין אלה. שלא לדבר על פיצוח "קוד אניגמה" שאפשר לבעלות הברית המערביות לעקוב ברצף אחר מסרים צבאיים סודיים ביותר בחילות היבשה והים הגרמניים, ובעיקר בצי הצוללות הקטלניות שעשו שמות במאות אוניות אשר שימשו עורק חיוני לקיומה של בריטניה ולחיזוקה הצבאי.ולא הזכרנו את מבצעי המודיעין בחלקים אחרים של העולם לרבות בזירת האוקיאנוס השקט נגד היפנים. אמצעים אלה של שירותי מודיעין כללו בין השאר הצהרת אישים צבאיים ומדיניים, ושפע של מידע שתפקידו היה אחד ויחיד - הטיה ודיסאינפורמציה.

אגב, כוחן של מילים. כאשר מנהיג בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל נאם את נאום האריה שלו, בריטניה הייתה ב"שעה האפלה" ביותר כפי שצפינו בסרט בשם זה. לאחר הנאום העיר הלורד האליפקס, יריבו הגדול של צ'רצ'יל, על הנאום: "הוא גייס את השפה ושלח אותה לחזית". מילים לא רק מנסות לגעת, אלא לפעמים הן מכוונות להטות, להטעות, ואף לקטול. וזה מחזיר אותנו להתבטאות של ראש "המוסד" הישראלי.

במסגרת התייחסות זאת אני מבקש להעיר, בלא יומרה לפרשנות רחבה, איך לשבץ את אמירתו של ראש המוסד, אילו אני רוקם עלילה על פעולת המוסד נגד אירן בכלל ונגד גירעונה בפרט.

הצהרות נבובות

ככלל אנו שומעים אזהרות השכם והערב מצד מנהיגים פוליטיים וצבאיים לרבות ראש הממשלה והרמטכ"ל. כל האיומים האלה, שכוללים רמזים עבים על פעולה צבאית גלויה, ולו של ישראל לבדה, או על תמרונים של מטוסי קרב כהכנה לתקיפת מתקני הגרעין באירן, הם בעיניי כָּאלָם פאָדי. ישראל לא תתקוף ללא גיבוי של ארה"ב. שלא לדבר על המחיר שישראל תשלם על תקיפה זאת. הציבור בישראל אינו מוכן למימוש תרחיש אימים כזה.גם לא דעת הקהל בעולם. מה גם, וכאן כן נכנסת אזהרתו של ראש המוסד, "לפי גורמים זרים" למוסד יש היכולת לשבש את הפעילות הגרעינית על התוכנה והחומרה, כשהאחרונה כוללת גם מדענים אירניים. יש לה היכולת הטכנית, התפקודית והאסטרטגית במערכת הסייבר שלה ולא במטוסיי אפ 35. אם לא לחסל את האיום אז לשבש אותו ולהרוויח זמן. יש לה בפעילות זאת גם קבלות - "לפי הערכת גורמים זרים". להערכתי, אם מישהו סבור שיש באיומים הצבאיים שלנו לחץ על ארה"ב, חולם באספמיה. אם ארה"ב תגיע למסקנה שהיא תשיג את המטרה במו"מ היא תגיע אליה. ויש עוד אלמנט בהכרזה של ראש המוסד. העיתוי. בין סיום שלב א' בשיחות הגרעין לבין תחילת שלב ב'. לכן המסקנה שאני מגיע אליה היא כי שפע האזהרות נגד אירן, לרבות זאת של דוד ברנע, הן מתוזמרות.

אירן לא מגיבה, גם רון בן ישי לא

זה ועוד. בעקבות הצהרתו של ראש המוסד לא שמענו מאירן על הכרזת מצב חרום והעמדת טיולי שיוט אירניים נגד טילי אוויר או קרקע. הואיל ומודיעין היה תמיד חלק בלתי נפרד מכוח צבאי, אנו לא יודעים, או אנו לא יודעים עדיין, והדגש הוא על אנו ועדיין, כיצד מגיבה טהרן לאיום הזה. כמובן שגם הם ישמיעו אזהרות שלהם על תמרונים צבאיים משותפים לארה"ב ולישראל. גם להם יש קהלים. אין לי ספק שלאירן ישנם מפענחים טובים של המסרים הישראלים. יש להם גם אנשים חכמים. הם כבר הגיעו למעמד של מדינה על סף הגרעין. ועכשיו זה עניין של מקח וממכר ב"שוק הפרסי" שבו הם נטועים. לפיכך לא צריך להיות פרשן כדי לציין שכול הסוגיה עכשיו היא המחיר שטהרן תשלם בעבור הסרת הסנקציות שהיא זקוקה להן כמו אוויר לנשימה. זאת גם יודעת ארה"ב וכאן זה המיליֶה שלה. ארה"ב כבר הודיעה שזה לא משחק שח-מט, והיא לא תחכה בסבלנות ברזל למהלך האטי של היריב.

אנו נמצאים בשלבים מתקדמים של מלחמת עצבים שהתקשורת ממלאת בהם תפקיד מוכתב ובמסגרת זאת יש לדעתי לשבץ את האזהרה של ראש המוסד. לנצח במלחמה זה דבר גדול. למנוע אותה כשזה לטובתך, ולו חלקית, זה דבר גדול יותר.

זאת ועוד. לפני שכתבתי את הפוסט,בדקתי אם רון בן ישי, חברי, שהוא גם עמיתי מעידן הטלוויזיה שלנו, כתב משהו בעקבות האזהרה של ברנע. ונאדה. אף מילה. רון הוא הפרשן לענייני ביטחון של רשת "וויינט". הוא חתן פרס ישראל לתקשורת. אילו הוא חי בארה"ב אין לי ספק שהוא היה זוכה ב"פרס פוליצר", הפרס לעיתונאות, היוקרתי ביותר בארה"ב.

קצרה היריעה, ובוודאי שבמסגרת של פוסט, לתאר את התושייה, המיומנות, הנחישות, התעוזה והתבונה שמצויים באדם זה, שבמקרה הוא חברי. הוא לא רק "כתב חזית" כשם אחד משני ספרים שהוא פרסם בשנים האחרונות על מה שהוא חווה במערכות ישראל ובזירות הצבאיות ברחבי העולם. הוא פרשן טוב בעל ידע אישי ומקצועי בתחומים שבהם הוא עוסק. ושכזה הוא לא רק משתמש ברגליים לנדוד ברחבי תבל אלא גם בראש. לעתים במחשבה תחילה ולעתים, כשאין זמן למחשבה כי צריך לתפוס טרמפ לעירק באיזו משאית מתפרקת, אז חושבים לאחר מעשה. כנראה שרון מחכה. שכן לו זה תחום שהוא מצוי בו ויש לו עוקבים רבים, ביניהם מקצועיים, ולי זה תרגיל של בלוגר. אגב, לא שמתי לב שד"ר צבי בראל, הפרשן לענייני ערבים של הארץ שאת מאמריו אני מעריך מאוד, הגיב במישרין על הצהרת ראש המוסד. מסיבה זאת כל שעלי לעשות זה להיזהר שלא לכתוב שטויות, כמו גם להעריך את תבונתו של הזולת. בקטגוריה זאת נופלת אזהרתו של דוד ברנע. יחד עם כל אלה הזהירות מחייבת לציין כי לעתים האירועים הגדולים של העולם אינם תמיד תוצאה של זהירות מופלגת ושיקולים קפדניים. אבל זה שייך לכל התחומים בעולם.