אוכל טוב

גשמי סיוון

מטיילים ותושבים הופתעו לחוות גשמים באתר החרמון בעיצומה של עונה חמה זו, כך דיווחה העיתונות בשבוע שעבר. הייתי באותה השעה בגולן, ולא ראיתי שמץ מזה. ובכל זאת, נזכרתי בסיפור הידוע, שכתב הנוסע האיטלקי הידוע רבי משה בָּאסוֹלה, שפרסם לאחר מסעו בארץ הקודש (1521) את ספר מסעותיו. באסולה כתב, כי סיפרו לו, שבבית-הכנסת (הקטן) בברעם העתיקה שבגליל העליון (נבנה בתקופת התלמוד כשלוש מאות מטר צפון-מזרחית לבית-הכנסת הידוע, שהופיע על שטר 100 פרוטות בשנת 1955) נחקקה על המשקוף הכתובת: "אל תתמהו על שלג בניסן, אנו ראינוהו בסיוון".

כמה מאות שנים קודם לביקור באסולה בארצנו הקדושה, הביס צלאח אלדין את הצלבנים בקרב קרני חִטין בקרבת טבריה (ארבעה ביולי 1187). היסטוריונים מוסלמיים מספרים, שבתום הקרב הגיש המנצח לצלבנים המובסים שלג, שהובא על גב גמלים מפסגת החרמון, כדי לצנן את תחושת התבוסה הצורבת.

הסיפור על שלגי סיוון והמחווה של צלאח אלדין מזכירים לי, כמובן, את דברי שלמה המלך, "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב" (משלי כ”ה, פסוק י"ג). משמע, דברי השליח, ששב אל אדונו, מרעננים ומשיבים נפש, כמו שלג ביום קציר.

כדי לבדוק האם שלג אפשרי בסיוון, הלכו אצל המומחים – הלא הם זקני צפת. הללו סיפרו, שבערב פסח ה'תש"ט (1949), באפריל 1990 ובאפריל 2015 ירד בצפת שלג. את העמדה המקובלת, המפריכה בתוקף את דברי רבי משה בסולה, צינן מעט זהר אופיר, שסיפר באמצע יוני 2008, כי שבוע לפני כן נתקל בשלג כבד, שרבץ על החורש הים-תיכוני הסבוך של הגליל העליון.

לפיכך, אפשר להבין את השיר, "שלג בסיוון", שכתבה רבקה זיו, והלחין יואב נטע לחג השלושים לקיבוץ ברעם בשנת 1979.

חצופים

התנהגות שגרירות אוקראינה בישראל מאז החלה המערכה באוקראינה חצופה וחורגת מכל נימוס דיפלומטי, גם אם נתעלם מההיסטוריה העקובה-מדם של יחסי העם היהודי עם העם האוקראיני. נראה, כי התנהגות זו מוכתבת על-ידי הנשיא (היהודי) ולדומיר זלנסקי בקייב, שגם לו יש טענות מוזרות כלפי ישראל, תוך התעלמותו ממה שעוללו האוקראינים לעמנו במאות השנים האחרונות.

לא נפרט את כל גילויי החוצפה, אך ברור, שתחושת הרפיסות, ששידרה ממשלת בלּע (בנט, לפיד, ליברמן עבאס), הממשלה הישראלית-פלשתינית הראשונה, מעודדת יחס של זלזול במדינתנו – מבפנים וגם מבחוץ.

כמדינת העם היהודי, איננו חייבים דבר לאוקראינה, גם כשיהודי עומד בראשה, אדרבה. על מדינת ישראל לשקול רק את האינטרסים שלה – למשל, עליה להתחשב בשכננו הצפוני, הדב הרוסי, לפני שתפעל לחמש את אוקראינה. אם יש לנשיא זלנסקי טענות, מענות, או בקשות – שיפנה, במחילה מכבודו, לנשיא ג'ו ביידן ולאמריקנים, שכנראה, מפעילים אותו, או הסיתוהו להתגרות ברוסים, ולא אלינו. דרך אגב, ממשל זלנסקי הצביע נגד ישראל בכל הזדמנות באו"ם.

שובם של הטועמים

כשלמדתי שיווק, לפני עשרות שנים, באוניברסיטה העברית, הזכירו לנו, שלקוח חוזר הוא מדליית הצטיינות לעסק. שָבנו אשתי ואני בשמחה רבה למסעדת "אמא" (רחוב רחבעם זאבי 5, בית-שאן, טלפון: 0650-560-050), כשבוע אחרי שאכלנו בה בראשונה, והטעם המופלא של מאכליה היה עוד בפיותינו; ולא התאכזבנו. כמו בפעם הראשונה, זו הייתה חוויה מופלאה; והבטחנו לעצמנו, כמעט כמו גנרל דאגלס מקארתור, שעוד נשוב אליה.

בית-שאן מקושרת אצלי לאוכל יהודי-מרוקני, לאוכל יהודי-עירקי; ולהבדיל, למנות קרב, שאכלתי במלחמת ההתשה ברחובותיה הריקים. בית-שאן גם מקושרת אצלי לבית-החרושת לקרח, שחותני ע"ה היה מבעליו, ועדיין פועל ברחוב שאול המלך, אך מישהו הסיר מקירותיו את השלט, שהנציח את מייסדיו. מעולם לא חשבתי, שהעיירה תהיה יעד לנסיעתי, אלא רק תחנת מעבר, או חלק מסיפורים ומצ'יזבאטים של מילואימניקים עייפים ומזדקנים.

הגענו ל"אמא" בעקבות המלצה בהסכת של השף ברק יחזקאלי, ובירכנו אותו עליה. רועי, בעל המסעדה, אומר, שלא יגבה תשלום מסועד, שלא נהנה מארוחתו. מניסיוננו – קשה להתאכזב מהמאכלים, ששָפת לצלחותינו ביד נדיבה. הם מתבשלים לאטם על שורת פתיליות בסירים קטנים. לכן, המסעדה פתוחה רק כשלוש שעות – מהצהריים עד שלוש, או עד התרוקנות הסירים.

"אמא" מגישה אוכל כורדי ביתי טעים, נהדר וכשר למהדרין, ולא חוויית עיצוב. גם השירות ביתי. כשיגיע תורך, יקרא לך רועי לדלפק, ישלוף צלחת גדולה, ויתחיל לערום עליה, בהתאם לבקשותיך, מטעמים ורטבים – על בסיס של אורז (העדפתי אורז אדום) ו/או בורגול (הפתיע אותי לטובה). המבחר גדול – קובות (רגילות, או חריפות), קציצות בשר, עוף מבושל, שניצל, במיה מבושלת, אפונה, שעועית וכל מה שהיה טמון בסיריו באותו היום. הכל – עבודת יד עם הרבה אהבה.

לקחתי את הצלחת, שנגדשה ברצון ובשמחה עד תום, אל שולחן לא-מפואר, אך נקי, ועליו, כמו בבית, כלי, ובתוכו סכו"ם. חזרתי אל הדלפק, כדי למלא צלחיות קטנות בסלטים, וממנו עברתי למקרר לבחור שתייה קלה, שתלווה את הארוחה. כשסיימנו לאכול, התעניין רועי האם נהנינו. חיוכינו הרחבים הסגירו את שביעות רצוננו.

בחנתי את הסועדים בשתי הפעמים, וראיתי תושבים מבית-שאן, קיבוצניקים מהאזור, משפחות עם ילדים, אנשים שארזו לעצמם משלוח ושני עב"מים מהשרון. נוכחות גבוהה של סועדות ושביסים לראשיהן, סועדים חובשי כיפה, בעלי זקנים וציציות משתלשלות משולי בגדיהם וכיפתו השחורה של רועי ייתרו את השאלה על כשרות המקום.

פינו לנו את הצלחות, ניקו את השולחן, והגישו בספלים טורקיים תה חם ומתוק, שמתחמם לו שעות על תנור ישן – סיום נהדר לארוחה מעולה, שעלתה סכום מגוחך – 135 שקל לשני סועדים + בקבוק סודה + בקבוק מים מינרלים. נכנסו למכוניתנו, שמחים, שבעים וטובי-לב, ויצאנו לדרכנו.

סיכומים: ניווט – אין צורך לטרוח. הקלידו בנווטן, 'מסעדת אמא', ותגיעו בשלווה לסמטה הצרה, שהמסעדה שוכנת בה. בפנייה לסמטה – מוצב שלט מאיר עיניים, המפנה למסעדה. חניה – מצומצמת מאוד בסמטה על-שם "גנדי". אל תטרחו לתמרן. סעו עוד כשלושים מטר, ומגרש חניה עצום-ממדים יהיה בפניכם. נגישות – נוחה, למרות מדרגה בכניסה. ניקיון – טוב מאוד.

עיצוב – אין, אך נעים בה מאוד. במונחים, שלימדוני חבריי ללימודים בטקסס, זה כוך (joint) ולא יותר. אל תצפו לגדולות. הן נמצאות על צלחותיכם ובסירים של רועי. ב"אמא" יש רק שישה שולחנות פשוטים, ולידם כסאות נוחים. לא צפוף, ואפשר לעבור בנוחות בין השולחנות. באים, אוכלים, מחייכים, והולכים. שירותים – נקיים ומרווחים.

לא ייאמן

צעיר יהודי מהשומרון, שהגן על עצמו ועל קבוצתו מפני לינץ' של פורעים ערביים בפאתי אריאל, עצור כבר יותר משבוע בשב"כ, ונחקר בעינויים. מפגינים נגד ההתעללות בו בירושלים, נעצרו באלימות. אין גבול לטירוף המערכות.