איפה הכסף

בהגיעו לפוליטיקה מהעיתונות, אימץ יאיר לפיד את הסיסמה "איפה הכסף"?. זו הייתה הבחירה הנכונה. המחאה החברתית של 2011, שהפכה לנקודת מפנה בחיים הציבוריים, גרמה לו, כמו פוליטיקאים רבים אחרים, להבין שהשימוש ברטוריקה הפרועה הרגילה כמו "תהליך מדיני", "ביטחון", "איום אירני", "דומיננטיות דתית" לא מביא לתוצאות רצויות ולא הופך לכרטיס כניסה לכנסת. נושא המחירים הגבוהים, אי-השוויון והריבוד ההולך וגובר, דוחף הצידה את כל הנושאים האחרים. היום הם הופכים להיות עוד יותר רלוונטיים. "איפה הכסף"? שאלה רחוקה מלהיות רטורית היא עדיין המהותית ביותר לתושבי ישראל.

אנחנו יודעים איפה הכסף. הכסף נמצא בידי פוליטיקאים, אישי ציבור ובעלי הון השולטים בשיח הציבורי ומכוונים, במודע או שלא, את תשומת הלב של אנשים לנושאים משניים ואף חסרי משמעות. בכך הם מונעים עימות ושומרים על הסטטוס-קוו הרצוי.

לפי נתוני משרד האוצר, שנת 2022 תסתיים בעודף של 45.5 מיליארד שקל יותר מהתחזיות הקודמות. לפי הכלכלן הראשי, הכנסות המדינה צפויות להסתכם ב-456.6 מיליארד שקל. זאת בשל עלייה בהכנסות ממסים עקב גידול בביקוש לאחר מגיפת הקורונה ועלייה בצריכה בתעשיות הנדל"ן וההיי-טק.

עם זאת, במהלך השנה האחרונה, עקב עליית מחירים כללית, ירד השכר הריאלי בקרב שכבות האוכלוסייה הנמוכות ב-10%. לפי פרסומים בעיתונות העברית, עובדי הבריאות והרווחה, עובדי ניקיון, מאבטחים, מטפלות לקשישים וכו' סבלו הכי הרבה. מנגד, השתפר משמעותית מצבם של עובדי ההייטק, ששכרם עלה ב-15%.

אחת הטעויות החמורות ביותר של "ממשלת השינוי" שקרסה, היא ששכר המינימום לא הועלה. כתוצאה מכך, הממשלה והכנסת הפקירו למעשה יותר ממיליון אנשים שמבקשים להתקיים, לגורלם, כי לנבחרי הציבור לא היה אכפת מהאיש הקטן שנאבק לשרוד.

למרות העלייה המתמדת במחירים, גם קצבת הזקנה לא השתנתה, במשך 11 שנים היא עלתה ב-152 שקלים בלבד. באוצר גאים לומר כי לאחר העלאת הקצבה הסוציאלית, כל המבוגרים בישראל היו מעל קו העוני. "טוב, כל אחד מבין את המושג" קו עוני "בדרכו שלו. "קו העוני" של שר או ח"כ שמקבל יותר מ-45 אלף שקל בחודש, לא כל כך דומה ל"קו העוני" של מאבטח או פנסיונר.

במדינת ישראל אין כסף לעזור לקבוצות מוחלשות אבל יש מספיק כסף לנבחרי הציבור. הם הגדילו לעצמם מימון מפלגות לעוד 26 מיליון שקל נוספים. בנוסף לכך בחרנו 120 ח"כים, אבל היום בגלל החוק הנורווגי אנו מאמנים עוד 19 חברי הכנסת. כשאנחנו שומעים ששרים וחברי כנסת מכריזים על דאגתם לנו, אני לא יכול שלא להזכר בעצה שנתן המודיע "גרון עמוק" לעיתונאי הוושינגטון פוסט בוב וודוורד שחקר את פרשת ווטרגייט "עקוב אחרי הכסף". בוא גם אנחנו ניקח את עצתו.

אנו עומדים בפני בחירות חמישיות תוך שלוש שנים. התוצאות כנראה תהיינה דומות מאד. והפלונטר הפוליטי? גם הוא יימשך ככל הנראה. נשאלת עדיין השאלה, למה ללכת להצביע? ולמי להצביע? שנים עברו, מנהיגים התחלפו, מפלגות השתנו ורק הסיסמאות נשארו. נראה שאפילו המפלגות כבר לא מאמינות לסיסמאות של עצמן. לעובדים עניים נמאס להיות יתומים, נמאס להם לשבת על הגדר. הם מחפשים פוליטיקאים שישרתו אותם ולא את עצמם.