נתחיל משאלה שמעסיקה רבים: הטענה הרווחת היא שיש הצפה של עורכי דין, אז למה בחרת ללמוד דווקא משפטים? "קודם כל, לעומת אלו שרואים הצפת מקצוע - אני רואה ברכה במקצוע. משפטים הוא תחום חשוב ומשפיע. ריבוי משפטנים מגדיל את הגיוון והאפשרויות המקצועיות. חוץ מזה, התכנון המקורי היה להיות מורה ומחנך, אבל בעקבות הגירוש מגוש-קטיף עשיתי חישוב מסלול מחדש. כשראיתי שדברי קהלת נכונים, "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע", החלטתי ללמוד משפטים ולעמוד על כוחה של מערכת המשפט במדינה".
ומה גילית? "שהמצב הרבה יותר חמור ממה שחשבתי - אבל לשמחתי למדתי גם כי המצב ניתן לתיקון. המצב חמור, לא כי יש במערכת אנשים רעים. להפך, רוב מוחלט של אנשי מערכת המשפט הם אנשים טובים - הרוצים בטובת עמם ומדינתם. אלא שדווקא כאן טמון הקושי: גם כשהם טועים, ובגדול, הם עושים זאת מתוך אמונה שלימה בצדקת דרכם ובמוטיבציה גדולה מאד, תוך הטעיית הציבור. עם סנטימנטים כאלו קשה יותר להתמודד. לטעון כנגד איש מערכת המשפט - שהמערכת שבה הוא מאמין, טועָה ומטעָה, זה כמו להתריס כנגד אדם דתי שאין אלוהים. הביקורת נופלת לרוב על לב אטום. אין עם מי לדבר".
מהי הטעות שאתה מייחס למערכת המשפט? "הטעות המרכזית היא חוסר אמונה בסגולתו ובזכותו של הציבור, ובעיקר בנציגיו, להכריע בסוגיות פוליטיות. כמו כל בן אנוש, גם אנשי מערכת המשפט רוצים לקדם ערכים שנחזים בעיניהם "נכונים". הבעיה היא שהם עושים זאת על חשבון כוחו של הציבור ונוגסים מריבונותו הבסיסית".
תרחיב מעט, איך זה בא לידי ביטוי במערכת המשפט? "פרופ'
דניאל פרידמן הטיב להגדיר את אנשי המגזר הציבורי במערכת המשפט בתור "המשפטנים הציבוריים". ביטוי שכולל את אנשי הפרקליטות הבכירים, מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה וכמובן שופטי בית המשפט העליון. הם נוטלים לעצמם, אולי מבלי לשים לב, עוד ועוד סמכויות הנוגעות להכרעות בסוגיות פוליטיות ומכתירים עצמם בתור בעלי "זכות המילה האחרונה". רוב הפוליטיקאים - אם כי הם מפחדים או אם כי הם מרוצים מהעברת מוקד הכוח מן הציבור למנגנוני הפקידות בישראל - לא מגיבים כנגד פעולות אלו, ולעתים אף מעודדים ומחשקים אותן".
ציינת שניתן לתקן את זה - מה אתה מציע? "קודם כל חשוב להדגיש שהשאיפה לקדם ערכים על חשבון הציבור היא לא תופעה ששייכת לצד אחד במפה הפוליטית. זו מחלה כלל פוליטית. אנחנו עדים לנציגי ציבור משני צדי המתרס ששותקים לנוכח השתלטותם של "המשפטנים הציבוריים" על סמכויות הריבון ומגבים אותם על כך. יותר מכך, המשפטנים הציבוריים אינם "שמאלנים", כמו שנוטים לפעמים לטעון. חשוב להדגיש את זה, כי צביעה פוליטית של הבעיה מטשטשת אותה ומקשה על קידום הפתרון. שופט עליון או פקיד בכיר המקדם עמדות ימניות או שמרניות על חשבון האלקטורט גם הוא חוטא באקטיביזם שיפוטי וחותר תחת העקרון הדמוקרטי. אומנם בעשרות שנים האחרונות רוב הערכים שקודמו תאמו יותר את הצד השמאלי של המפה הפוליטית - אבל אני דוחה פתרון הקורא "להכניס ימניים לעליון" או "למנות איש ימין בתור יועץ משפטי לממשלה". זה להחליף 'תוהו' ב'בוהו'. אני גם לא מחסידי שינוי השיטה. יש לשנות קודם כל, ואולי רק, את התפיסה הציבורית ביחס למשפטנים הציבוריים כשחקנים פוליטיים לגיטימיים".
תחדד את סוף דבריך, אתה מציע שהציבור יתייחס לשופטי העליון כמו לפוליטיקאים? "לא כמו. הם פוליטיקאים לכל דבר ועניין - וטוב שכך. הם לא רובוטים. הם בני אדם עם תפיסת עולם מגובשת. רק שבניגוד לפוליטיקאים הנתונים ללחצי בחירות תדירות, השופטים נהנים מעצמאות שיפוטית. אבל בגלל זה הם לא אמורים להחזיק ב"זכות המילה האחרונה". אין להם יתרון על פני הציבור בהכרעות פוליטיות. יתרונם הוא ניתוקם ממשבי רוח פופולריים. אבל כמו שהם אינם שליחי ציבור כך הם אינם תחליפי ציבור. כשהציבור יפנים שהשופטים הם שחקנים פוליטיים, ובעיקר שהשופטים עצמם יפסיקו לתפוס את עצמם כאובייקטיבים - היחס אליהם ישתנה בהתאם. הציבור יכבד את עמדתם, גם אם לא יסכים איתם, אבל בסוף הציבור יכריע מה נכון ויאותת לנציגיו אם לאמץ את עמדת השופטים או לדחותה. הציבור קובע - לא פקידים מוכשרים ככל שיהיו".
זו לא תפיסה מעט נאיבית? "אולי נאיבית אבל דמוקרטית. זו תפיסה שונה מהלך הרוח בציבור בישראל שעשרות שנים ניזון מהעמדה שמערכת המשפט פועלת באופן אובייקטיבי מבחינה ערכית. כיום, אין אדם רציני מהקהילייה המשפטית שיטען ששופט שמכריע בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת לא נותן ביטוי בפסיקותיו לעולמו הערכי. בכל מקרה, אני מאמין בתהליך ארוך הדורש סבלנות רבה. לא מתקנים עשרות שנים בן רגע אחד. המאמץ העיקרי צריך להיות מוקדש להצגת המצב האמיתי לעיני הציבור".
ד"ר שאול שארף (38) גדל בבת-ים ולאחר לימודיו בישיבה התיכונית בעיר ובישיבת ההסדר "אור עציון", הוא שירת בחטיבת גולני ואחר כך שימש בתור מ"כ בגדוד הנח"ל החרדי. לאחר סיום לימודי התואר הראשון הוא התמחה במשך שנה במשרדו של ד"ר
יעקב וינרוט תחת הנחייתו של ד"ר
גרשון גונטובניק (כיום שופט בבית המשפט המחוזי). תוך לימודי התואר השני והשלישי באוניברסיטת בר-אילן הוא נקלט כאיש סגל במרכז האקדמי פרס ברחובות וכיום מלמד שם משפט חוקתי.
היו לך מנטורים טובים לעריכת דין. למה לא המשכת לעסוק במקצוע? "אני איש הוראה. עד היום ששואלים אותי במה אני עוסק תשובתי היא "מורה למשפטים" - וקצת מתבייש שאני מתהדר בתואר לא לי. אני חושב שעבודת המורה קשה יותר, ולכן לא כל אחד יכול להתפאר שהוא כזה. בכל מקרה, כדי להתקדם באקדמיה צריך להשקיע במחקר אקדמי שתחילתו בעבודות התזה והדוקטורט - אלו באו על חשבון הפרקטיקה. לשמחתי זכיתי לעשות את עבודת התזה והדוקטורט תחת הנחייתו של אחד המומחים הגדולים בתחום החוקתי - פרופ' גדעון ספיר. עד היום אני רואה עצמי כתלמיד שלו".
אתה עוסק רק בהוראת משפטים? "אני מחלק את זמני בין הוראה למחקר. נולדתי עם אהבה להוראה. את חדוות המחקר המשפטי גיליתי בזכות החברים בתוכנית הדוקטורנטים של פורום קהלת, שם פגשתי קבוצת חוקרים איכותית - שעד היום משתפים פעולה בתחומי מחקר שונים. בכל זאת, רוב זמני מושקע בהוראת משפטים במרכז האקדמי פרס. שם אני מלמד כבר יותר מעשור - זה הבית האקדמי שלי.
במקביל, אני מחלק את זמני בין שלושה מיזמים חשובים נוספים: סגן עורך במגזין "בית המשפט", עורך הבלוג של הפורום הישראלי למשפט וחירות ובעל מיזם חברתי המכונה "תגבורים אונליין", במסגרתו אנחנו מסייעים לסטודנטים בלימודי משפטים במהלך הלימודים ולקראת הבחינות".
רגע, אתה עוסק גם בעבודה עיתונאית? "לא במובן הרגיל. רוב העבודה העיתונאית עושה העורך האגדי של המגזין, שלומי בוצ'צ'ו. אני לומד ממנו, עובד לצידו ומתמקד בעריכת התכנים המשפטיים ובעריכת לשון. בבלוג של הפורום הישראלי למשפט וחירות התכנים עם אוריינטציה קצת יותר אקדמית".
ומה זה "תגבורים אונליין"? "זה מיזם חברתי שנועד לקדם סטודנטים שמתקשים בלימודי משפטים או כאלו שרוצים דחיפה נוספת בחומר הנלמד במחיר סמלי. במילים אחרות המיזם מציע הכוונה בסיסית בחומר הנלמד כדי לתגבר, כלומר להוסיף על ההרצאות הנלמדות ולא להחליף אותן.
בימים אלו הוא סופח למיזם רחב יותר שמכונה "המשפטן" שמטרתו להפיק תכני לימוד איכותיים במשפטים - בין השאר לסטודנטים, למתמחים, לעורכי דין ולשופטים - בעצם כל מי שרוצה להשתלם בעולם המשפט. הכל נעשה באמצעים פדגוגים מתקדמים עם טובי המרצים. זכיתי להיות אחד מהם".
אתה לא מערבב בין יותר מדי תחומים? "אני יליד דור ה-Y ולכן זה טבעי לי. חוץ מזה, העיסוקים השונים מפרים זה את זה. יש אנשי אקדמיה שעוסקים בעריכת דין, שופטים שמלמדים בפקולטות למשפטים, עיתונאים שחוקרים באקדמיה. אני חוקר ומורה למשפטים שעוסק גם בעריכת תכנים משפטיים. השאיפה היום היא למארג אינטר-דיסציפלינרי. אין כאן סתירה - אלא סימביוזה".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
