בין חלום להקיץ

בין חלום להקיץ/אביבה גולן

בֵּין חֲלוֹם לְהָקִיץ, מְאוֹרוֹת הַזְּמַנִּים
בְּמִשְׂחָק קָרוּסֶלַת הַיָּמִים,
אִי הָעֵדֶן שֶׁלָּנוּ רָחַק מִן הַחוֹף
לֶטֶף רוּחַ מַדְלִיק נִשְׁכָּחוֹת.

רִגְשׁוֹתַי, כְּגַלִּים בְּשִׁכְרוֹן כִּסּוּפִים
עַרְבוֹת נְחָלִים עַל צִיּוֹן מַשְׁקִיפוֹת.
בִּכְמִיהַת מֵיתָרִים מְבַכִּים כִּנּוֹרוֹת
עֵת חָגִּים בֶּהָמוֹן, חִלּוּפֵי מִשְׁמָרוֹת.

נוֹשֵׁם בִּי הַמֵּזַח, נוֹטֵף חֲשָׁקִים
לְהַחֲיוֹת בְּלִבִּי נִגּוּנֵי אֲהָבִים,
לַחֲצוֹת הַמִדְבָּר, לִתְקוּמָה.
כִּי בְּצֶלֶם נִבְרָא אָדָם, אוֹר נְשָׁמָה. ©

יש האומרים כי ערבים הם בדי ערבות הצומחים על גדות נחלים, ושם תלו ישראל את כנורותיהם, כדי שהרוח הנושבת בענפי הערבה הבוכיה, תטלטל את הכינור התלוי על בדיה, כדי שזעקת הגלות שלהם תהיה כפולה ומכופלת.

בית ראשון

בֵּין חֲלוֹם לְהָקִיץ, מְאוֹרוֹת הַזְּמַנִּים
בְּמִשְׂחָק קָרוּסֶלַת הַיָּמִים,
אִי הָעֵדֶן שֶׁלָּנוּ רָחַק מִן הַחוֹף
לֶטֶף רוּחַ מַדְלִיק נִשְׁכָּחוֹת.

"בֵּין חֲלוֹם לְהָקִיץ, מְאוֹרוֹת הַזְּמַנִּים"

כשאביבה גולן פותחת את השיר בין חלום להקיץ, היא מתכוונת לומר לנו בין התקווה למציאות. בין האשליה לאמת, או בין פיקחון העיניים למציאות בהווייתה.

ובהמשך בשורה שניה יש פיתוח למחשבה הזאת כשהיא מדברת על קרוסלת הימים, היינו הסבב של הקרוסלה בדימוי לעולם העגול ולמחזור סבב החיים על פני האדמה. יתרה מזו, אם נראה נגד עינינו את הקרוסלה עם הסוסים העולים ויורדים בסבב, אי-אפשר שבהקשר למשפט הראשון לא נבין שהכוונה לעליות ומורדות בחיי האדם משך ימיו.

קשר אסוציאטיבי לתנ"ך:

חשוב לציין שכבר בפתיח של השיר, היינו בשורה הראשונה, רומזת לנו המשוררת על ימי הבריאה, על ימי שבעת ימי בראשית במילה אחת: "מאורות". שהרי כבר בבראשית הבריאה נאמר שאלוהים קבע שני מאורות: ליום וללילה אלו מאורות הזמנים "ְיהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים". א יד

יום ולילה = חושך ואור, עם חיבור רעיוני אנלוגי לטוב ורע, לשקר ואמת, היינו דבר והיפוכו. ואי אפשר שהאסוציאציה לא תרחיק לכת גם אל אור שבעת הימים או האור הגנוז (נשמור אותו בינתיים בזיכרון ועוד נגיע לכך בהמשך).

ובהמשך: אִי הָעֵדֶן שֶׁלָּנוּ רָחַק מִן הַחוֹף

האי שלנו, כלומר ארצנו הקטנה, כמו אי-בים הגדול שאמורה להיות גן העדן שלנו, רחוקה היא מחוף מבטחים. ייתכן שהייתה קרובה עוד בימי הבריאה כאשר הכל היה טהור, הכל היה מוצף באור הגנוז והנה העדן הזה הלך ורחק מאתנו.

האם מתכוונת המשוררת מהמקרו לרדת גם למיקרו, היינו לאדם עצמו? כלומר שגם העדן שלנו, ההנאות שלנו, המיטב שאנו לוקחים מהחיים מתרחקים מאתנו? ואולי היא גם מתכוונת לעצמה? נראה זאת בהמשך.

קשר אסוציאטיבי לתנ"ך - יפה לראות את האסוציאציה המקשרת את המשוררת בין ימי הבריאה לימי היות האדם על פני הארץ בגן עדן. אך לדעתה גן העדן של ימי בראשית, של תקוות האדם הולך ומתרחק מאתנו. פעם היה קרוב לחוף ועתה רחוק הוא.
לֶטֶף רוּחַ מַדְלִיק נִשְׁכָּחוֹת.

מבחינה ספרותית מעין אוקסימורון, היינו ניגוד לכאורה בין מילים - מצד אחד לטף רוח ומצד שני הדלקה של נשכחות. רכות מול קשיות. שני יסודות רוח ואש זה מול זה, והרוח מלבה את האש אשר מעלה מעלה כמו באוב נשכחות.

עדנות רבה יש בצירוף "לטף רוח". ואותה עדנות מבעירה אש. ממתוק יצא עז (הפוך למעז יצא מתוק שאצל שמשון). אסוציאציה תנ"כית - חוזרת לרוח לפי האסוציאציה של ימי הבריאה שם נאמר "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א 2).

בית שני

רִגְשׁוֹתַי, כְּגַלִּים בְּשִׁכְרוֹן כִּסּוּפִים
עַרְבוֹת נְחָלִים עַל צִיּוֹן מַשְׁקִיפוֹת.
בִּכְמִיהַת מֵיתָרִים מְבַכִּים כִּנּוֹרוֹת
עֵת חָגִּים בֶּהָמוֹן, חִלּוּפֵי מִשְׁמָרוֹת.

כאן המשוררת מדברת כבר על עצמה ועל רגשותיה. רִגְשׁוֹתַי, כְּגַלִּים בְּשִׁכְרוֹן כִּסּוּפִים. רגשותיה באים בתוכה בגלים בדימוי למעין שיכרון חושים, אך המטרה או המניע לרגשות האלו הם הכיסופים. היא לא אומרת לנו איזה כיסופים ולאן. אך הדברים מתבררים מהתיאור שלהלן:

"עַרְבוֹת נְחָלִים עַל צִיּוֹן מַשְׁקִיפוֹת.
בִּכְמִיהַת מֵיתָרִים מְבַכִּים כִּנּוֹרוֹת
עֵת חָגִּים בֶּהָמוֹן, חִלּוּפֵי מִשְׁמָרוֹת".

היא מדמיינת את עצמה עומדת עם הגולים על נהרות בבל שם הכינורות על ערבי הנחל, והיא שומעת את בכי הכינורות המשמיעים מנגינה עצובה עד בכי, בכמיהת מיתריהם - היינו; באנלוגיה למיתרי לב האדם מיתרי הלב הרועדים בזכרם את ציון ובכמיהתם אליה.

בית שלישי

נוֹשֵׁם בִּי הַמֵּזַח, נוֹטֵף חֲשָׁקִים
לְהַחֲיוֹת בְּלִבִּי נִגּוּנֵי אֲהָבִים,
לַחֲצוֹת הַמִדְבָּר, לִתְקוּמָה.
כִּי בְּצֶלֶם נִבְרָא אָדָם, אוֹר נְשָׁמָה. ©

בית שלישי מעלה בעוצמה את רגשותיה של המשוררת שכאילו המזח שממנו יוצאות האוניות אל הים הפתוח ואל יעדן - היא ציון, הוא אשר נושם בה, היינו קורא אותה אליו, לבוא ולרדת ימים אל הארץ. היא משתמשת בביטוי "נוטף חשקים" המזכיר משהו את "לטף הרוח" שבבית ראשון "נוטף" ו"לטף". שוב רכות הביטוי כאילו החשק נוטף ממנהץ שם - הרוח לוטף, כמו הרוח הקדמונית המרחפת, וכאן היא אומר מפורשות מה היא רוצה: לְהַחֲיוֹת בְּלִבִּי נִגּוּנֵי אֲהָבִים.

היא רוצה לצאת מהמבוכה, להשתמש בהדלקת הזיכרונות, של בית ראשון, כדי להחיות על גביהם, ניגונים של אהבה. אהבת הארץ, אהבת האדם, אהבת הטוב. היא מעוניינת לעבור על כל הקשיים, קרי לחצות את קשיי המדבר, כדי להגיע לתקומה. ויש לה טיעון סביר לדרישה זו שלה והוא נעוץ שוב בימי הבריאה - כִּי בְּצֶלֶם נִבְרָא אָדָם, אוֹר נְשָׁמָה.

יש לו זכות לאדם מעבר לכל חי צומח ודומם. והזכות היא שהוא זה אשר נברא בצלם אלוהים. יש בו משהו אלוהי ולכן יש בו גם משהו מהאור הגנוז של שבעת הימים אור ונשמה, אור שבעת הימים ומשהו מרוח אלוהים שריחפה אז על פני המים.

2. אמצעים ספרותיים:

השיר בנוי בשלושה בתים. בכל בית ארבע שורות. השורות מחורזות ביניהם לפי אב, גד. המשקל הוא בדרך כלל אנפסט (שתי הברות לא מוטעמות והברה מוטעמת). ניכר בשלמות בבית שני. חלק מהאמצעים ציינתי בגוף ניתוח השיר, כמו האוקסימורון או האסוציאציות המקראיות ודרך המשורר בהן.

מבחינת תוכנו הוא אמביוולנטי כאשר מצד אחד הוא אישי (ריגשותי, וגו') של תחושות המשוררת ורצונותיה, ומצד שני הוא כללי לאומה ("אי-העדן שלנו"). בשיר יש דימויים יפים ויש גם מעין פרסוניפיקציה של הדומם כמיהת מיתרים או מבכים כינורות. ניגודים המעלים מתח דרמטי כמו למשל: כבר בפתיח "בין חלום להקיץ" "לטף רוח מדליק" ועוד.

סיכום:

שיר יפה הנשען על מקורות תנ"כים כמו תהילים ובריאת העולם. יש בו קשרים אסוציאטיביים ברורים. מבטא כמיהה לחיפוש ומציאה עצמית וכן לכמיהה אוניברסלית לטוב וישר.