רק נתניהו מעיר את "אבירי שלטון החוק וזכויות האדם"

בימים האחרונים מופצת ברשתות קריאה של הפרופ' אריאל פרוקצ'ה להצטרף לתנועה אזרחית חדשה בשם "התנועה הדמוקרטית האזרחית". יחד עם עורכת הדין טליה ששון, מזמינים יוזמי התנועה את אלו שחשים "שהכל אבוד" להצטרף לתנועה שתבלום את מה שהם מכנים "הדרדרות ארצנו אל חשכה ואפילה".

עד לפני שנתיים וחצי בערך, היינו שוקלים להצטרף אל קריאתם ואל אלו שזועקים בתקשורת וברשתות על סכנה לפגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית. כמי שרואים עצמם מחויבים לזכויות אדם ולדמוקרטיה ליברלית, ברור לנו לחלוטין שאסור לפגוע בזכויות בסיסיות של האזרח וחלק מהכיוונים אליהם מכוונת הממשלה החדשה ללכת - מטרידים.

בעייתנו מתחילה עם אלו שנזכרים במחויבות שלהם לזכויות אדם ולדמוקרטיה רק כשבנימין נתניהו חוזר לשלטון והיא מציגה מוסר כפול וצביעות.

במשך כמעט שלוש שנים לאורך משבר הקורונה, חוו אזרחי ישראל את ההפרה הבוטה, הנרחבת וההרסנית ביותר לזכויות האדם, לדמוקרטיה, לחופש המדעי, לשקיפות ולחופש הביטוי. במשך שנתיים וחצי, אלו שלא האמינו למילה אחת של נתניהו קיבלו כל הנחיה שלו וקנו את כל מה שהוא מכר בהקשר משבר הקורונה ובלבד שתישמר זכותם להפגין מול מעונו בבלפור, וכך עם מחליפיו.

במשך שנתיים וחצי קיבלו בשמחה, שלא לומר עודדו במרץ, אלו שזועקים עכשיו שהדמוקרטיה הולכת למות, בגלל דברים שטרם קרו, את הדרתם של אזרחים מהמרחב הציבורי. הם לא מחו כלל על הפליה על-רקע סטאטוס רפואי, על פיטוריהם של אנשים שבחרו שלא לקבל טיפול רפואי ניסיוני, על צנזורה של כל עמדה אחרת ועל העובדה שממשלת ישראל חתמה על הסכם המוסתר מהציבור עם חברת תרופות (בעלת היסטוריה של הרשעות) שקיבלה כנראה בלעדיות בהפיכת ישראל ואזרחיה למעבדת ניסוי עולמית.

אלו הזועקים עכשיו כנגד אבי מעוז ומה שיעולל לתוכניות ההעשרה בבתי הספר, קיבלו בהבנה ובשמחה את העובדה שילדיהם לא לומדים במשך שנתיים בגלל נגיף שכמעט ולא פוגע בהם (ישראל עומדת במקום השני והמביש של השבתת מערכת החינוך לאחר מקסיקו), אלו שמניפים את דגל "זכות האישה על גופה" היו לגמרי בסדר עם הרעיון שאישה שבוחרת לא להתחסן, תפוטר או תיזרק מהלימודים (הגדילו אותם חברי ממשלת השינוי שהציעו לא להעלותם לתחבורה הציבורית ולשלול מהם פיצויים ואף דמי אבטלה).

אלו שמתריעים מפני פגיעה (שלא התרחשה עדין) בקהילה הלהט"בית והאפשרות שידירו אותה מהמרחב הציבורי - הדירו בבוטות אנשים שבחרו לא להתחסן. ואלו שמתריעים מפני סתימת פיות, תקפו אישית, צנזרו והתעקשו שרק לעמדה אחת מותר להישמע.

היכן היו כל אותם משפטנים ואנשי זכויות אדם בכמעט שלוש השנים האחרונות? כיצד ייתכן שאלו שתמכו בחוק סמכויות דרקוני שעבר בכנסת ברוב של 9 מול 3, חוק שמאפשר לממשלה להטיל ללא פיקוח פרלמנטרי עוצר או לסגור את השמיים, לא מתביישים לזעוק עכשיו נגד פסקת ההתגברות (בידיעה שמספר החוקים שבג"ץ ביטל לאורך השנים הוא זעום).

בצביעות הזו ובמוסר הכפול נעוצה הסיבה שהמאבק של הגוש שהפסיד בבחירות נועד מראש לכשלון. הוא נועד לכשלון, כי הציבור לא קונה שמדובר בדאגה אמיתית וכנה. הציבור מזהה מרחוק פוזיציה וחוסר עקביות, בולט לכל כי רק נתניהו מעיר את "אבירי שלטון החוק וזכויות האדם". כל בר דעת יודע, שאם רק היו יכולים, ראשי גוש השינוי היו נותנים לא פחות בתמורה להסכמת המפלגות החרדיות להצטרף אליהם.

המאבק על זכויות אדם ודמוקרטיה חשוב מידי בשביל להישאר חלק מהוויכוח בין ימין לבין שמאל. הוא משמעותי מידי בשביל להישאר בידיים של אלו שנכשלו במבחן האמיתי והאולטימטיבי שאתגר את מחויבותם לנושא זכויות האדם בישראל. ישראל זקוקה לתנועה אזרחית ליברלית אמיתית, כזו שתתחייב לעקרון מרכזי אחד שקובע - שזכויות אדם הן לא בסיס למו"מ או מותרות תאורטיות שניתן במחי אצבע לעכבן - אלא זכויות יסוד שאינן ניתנות לערעור.