זה היה רק הקדימון

1. הפרת חוק אינה לגיטימית וכמו שנהוג לומר בארה"ב: no ifs, no buts. אחרי האמירה הזאת אין "אם" ואין "אבל". יש אחריה רק סימן קריאה. אסור לחסום צירי תנועה. אסור להפר הוראות חוקיות. אסור לתקוף שוטרים. אסור להטיל מצור. השתיקה הממושכת (1.3.23) של יאיר לפיד, בני גנץ ויתר ראשי האופוזיציה ואנשיה הופכת אותם לשותפים לדבר עבירה.

2. בנימין נתניהו, ממשלתו והקואליציה שלו הם האחראים העיקריים להתדרדרותה המתמשכת של המדינה לעבר תוהו ובוהו. אופוזיציה יכולה לצעוק, להרביץ, אולי חס וחלילה לירות; רק ממשלה יכולה לקרוע עם, כי רק היא יכולה לפעול. זה מה שנעשה בהסכמי אוסלו, זה מה שנעשה בהינתקות, זה מה שנעשה כעת - ובצורה החמורה ביותר בתולדות המדינה.

לא מדובר בצעד מדיני-ביטחוני, קורע לב ושנוי במחלוקת ושגוי מן היסוד ככל שיהיה (כמו שהיו אוסלו וההינתקות), אלא בהרס שיטתי של יסודות המשטר הדמוקרטי. "הרפורמה המשפטית" היא מתכון לרודנות, בה דבר אינו בולם את הממשלה. יש לראותה גם בהקשר של התבטאויות והצעות רבות אחרות, החל מסירוס השידור הציבורי וכלה בשעות רחצה מגדריות במעיינות. הכל מצטרף לעריצות הרוב, הרומס את המיעוט ואת עקרונות היסוד בדרך להבטיח לעצמו שלטון נצח.

ריצת האמוק של יריב לוין ושמחה רוטמן - בגיבוי מוחלט של נתניהו - גורמת לחלק ממתנגדי ההפיכה לחשוב שהאלימות היא הדרך היחידה שנותרה להם. הרי החבורה הזאת מתעלמת מהכל ומכולם: מהסכנות הביטחוניות העצומות, מאלפי מומחים בכל התחומים, ממאות אלפי מפגינים, מהידידים הגדולים ביותר של ישראל בעולם, מנשיא המדינה, מהקולות השפויים הבודדים בתוך הממשלה והקואליציה. הם משקרים ללא הרף, הם מעוותים עובדות וממציאים סיפורים, הם משתיקים את אנשי האופוזיציה. זה כמובן לא מצדיק אלימות; זה כן מסביר מהיכן היא נובעת ומלמד מה צריך לעשות כדי למנוע את התמשכותה.

3. נתניהו, כמו נתניהו, הוא השקרן הראשי והמסית הראשי. הרי על זה הוא בנה חלק ניכר מהקריירה שלו: על שיסוי בין חלקי העם, על כזבים אל מול עובדות מתועדות, על התנשאות כלפי כל מי שאינו בצד שלו. מופע האימים שלו אמש היה שילוב של כל אלו יחדיו. ההשוואה המקוממת בין הפורעים הטרוריסטים בחווארה לבין מי שמפגינים (גם אם בצורה פסולה) נגד הרס הדמוקרטיה. השקרים על ההינתקות: נתניהו הצביע בעדה, היו הפגנות קשות וחסימות כבישים, היו קריאות לסירוב פקודה - הכל בדיוק ההפך מכפי שאמר. ומעל הכל: השימוש החוזר ונשנה במילים "אנרכיה" ו"אנרכיסטים".

אנרכיה - מסביר איתן אבניאון במילון ספיר למילים ומונחים לועזיים - היא "העדר שלטון וסדרים חברתיים במדינה, הנגרם בדרך כלל בזמן מהפכה מדינית ושינוי משטר; אי-סדר, תוהו ובוהו, הפקרות, איש הישר בעיניו יעשה". ואילו אנרכיזם הוא "תנועה חברתית שאינה מכירה בשלטון המבוסס על כפייה של החוק, שוללת כל משטר ושלטון ובעד שוויון כללי והענקת רשות להתאגדות חופשית ללא כפייה. היא חותרת לחופש מירבי של הפרט ושואפת להקים חברה המיוסדת על הסכמים חופשיים הנשמרים מרצון חופשי".

לפי ההגדרות הללו, מה שעושים נתניהו וממשלתו הרבה יותר דומה לאנרכיה מאשר מעשיהם של מתנגדיהם. הם אלו המחוללים "מהפכה מדינית ושינוי משטר", כי כאמור הרפורמה שלהם תהפוך את ישראל למדינה סמכותנית ואפילו רודנית. ההפגנות הללו לא התחוללו עד לפני חודשיים, מה שאומר שלמפגינים אין שום בעיה עם "שלטון המבוסס על כפייה של החוק". אפילו כאשר ממשלתו של נתניהו עצמו פגעה - ובצדק רב - בזכויות יסוד בשל הקורונה, הציבור קיבל זאת בהבנה, כי הדברים נעשו בצורה לגיטימית ולצרכים חיוניים.

נתניהו פועל בשיטות הנלוזות ביותר של תעמולה: דמוניזציה של היריב וחזרה ללא הרף על ססמאות וכינויי גנאי. ג'ורג' אורוול היטיב לתאר כיצד נשמעת כזאת תעמולה: "מלחמה היא שלום, עבדות היא חרות, בערות היא כוח". ואם כבר מחפשים הגדרות, נדפדף הלאה במילונו של אבניאון: "פשיזם - השקפה לאומנית גזענית קיצונית שדגלה במשטר רודני".