הבלוף הגדול מכולם

במשך שנים רבות הייתי עוזרם של 2 משרי המשפטים ולאו-דווקא הבלתי חשובים שבהם. יעקב שמשון שפירא וחיים צדוק. כמובן שבמסגרת תפקידי זה, התוודעתי היטב גם לוועדה לבחירת שופטים. להפתעתי מצאתי ועדות מאוד רציניות שעשו את מלאכתן נאמנה, ובמשא-ומתן בין נציגי הקואליציה לאופוזיציה לשופטים, הצליחו למלא את משרות השופטים, לרבות בבית המשפט העליון.

הוועדה על-פי החוק הקיים, מונה את שר המשפטים כיו"ר שלה, וכן שני חברי כנסת, ושר נוסף, שלושה שופטים עליונים, ושני נציגי לשכת עורכי הדין.

עכשיו מציעים לנו רוב בוועדה לפוליטיקאים ולא לשופטים, וכאילו שני השופטים הבאים יבחרו על-ידי רב הפוליטיקאים (שישה לקואליציה וחמישה לאופוזיציה). אלא שמה לעשות? היו"ר הוא שקובע את מועד התכנסותה של הוועדה, והוא בעצם יכול לקבוע שאחרי מינוי השניים, לא תתכנס הוועדה אלא בקדנציה הבאה, ושוב תהיה זכות לנציגי הקואליציה למנות שופטים. אילו התיקון המוצע היה קובע, שאחרי שני השופטים לבית המשפט העליון תמנה הוועדה שניים מנציגי האופוזיציה, זה היה סביר.

שר המשפטים מר חיים צדוק, הודה בפני, שהחוק הישראלי אינו אידיאלי בעניין זה וכי לא נמצאה שיטה יותר טובה מזו, אם כי זה נכון שעד 1953 כשנחקק החלק הזה של חוק ייסוד: השפיטה, השופטים לבית המשפט העליון מונו על-פי מפתח פוליטי. אך לדבריו של צדוק, מדינות רבות פונות אליו ומבקשות פרטים על השיטה הקיימת על-מנת לאמץ אותה.

לפני כמה שנים, התוודענו למסרונים שהוחלפו בין שר בכיר, חבר בוועדה למינוי שופטים, לבין שופטת, לפני ולאחר שהתמנתה לכהונתה. המסרונים, לא היו חד-משמעיים ולא היו "אקדח מעשן". בעקבות המסרונים, שמהם יכול היה מי שרצה, להסיק שהוועדה לבחירת שופטים פועלת באופן לא תקין ולא שקוף, היו רבים שזעקו שהגיע הזמן לשנות את דרך בחירת השופטים במדינתנו.

ובכן, למרבה הצער אין שיטה אחת מוצלחת בעולם כולו למינוי שופטים. יש לזכור כי שופט הוא אחד התפקידים הרגישים ביותר במערכת השלטונית, הוא חורץ גורלות לשבט או לחסד, וגם מכריע בסכסוכים כספיים. כוחו רב לו.

מדינת ישראל, מיד לאחר שכוננה, בחרה בדרך מאוזנת מעין כמוה. הוועדה לבחירת שופטים מורכבת מנציגים של שלושת זרועות המדינה, השופטת, המחוקקת, והמבצעת, בנוסף נציגים של המקצוע (שלושה שופטים עליונים, שני שרים, שני חברי כנסת ושני נציגים של לשכת עורכי הדין). בראש הוועדה עומד שר המשפטים, ובדרך כלל נהוג שהכנסת בוחרת נציג מהאופוזיציה ונציג מהקואליציה לוועדה. אלא שבשנים האחרונות האיזון הזה נפגע והעיקרון שאיננו הוראת חוק, הופר.

מכל השיטות הקיימות בעולם (ואני מכיר אותן ובדקתי אותן), השיטה שמדינת ישראל בחרה בה היא הרע במיעוטו. אכן יש בוועדה "דילים" מפעם לפעם, אך בסך-הכל התוצרים לאורך השנים של הוועדה היו חיוביים. נכון שפה ושם הסתננו גם כמה "תפוחים רקובים", אך זה קורה. ואז יש מנגנון תיקון הקבוע בחוק.

עכשיו באים השרים קרעי (שר התקשורת) וגלית דיסטל אטבריאן (שרת ההסברה) ואליהם מצטרפת חברת הכנסת טלי גוטליב, ולאחרונה מצטרף אליהם גם מי שהיה חבר כנסת יהודה גליק, והם מסבירים לנו כי בכל העולם נהוג שפוליטיקאים ממנים את השופטים. ובכן זה פשוט לא נכון. הכלל הנכון הוא שבכל המדינות הדמוקרטיות, מכבדים את עיקרון חופש השיפוט וחופש השופטים.

הם בעיקר מרבים להביא את הדוגמה של ארה"ב, ששם אכן הפוליטיקאים (הסנט) ממנים את השופטים לבית המשפט העליון, על דעת הנשיא. אולם בארה"ב קיימת חוקה ומגילת זכויות, וכן בית משפט שלא מוגבל בפסקת התגברות, והם שומרים שהמינויים לבית המשפט העליון יהיו ראויים. השרים וחבר הכנסת לשעבר, פשוט מבלפים שהם אומרים שארה"ב היא הדוגמה החיה למימוש הרפורמה. כי אם בישראל היו שני בתים, מגילת זכויות אדם וחוקה, ניחא, אבל זה לא כך, לצערי הרב. בכל העולם הדמוקרטי, ובעיקר בגרמניה, שומרים על עצמאות המערכת המשפטית.

פוליטיקאים רבים, בעיקר מהימין, אינם אוהבים את הרעיון של הוועדה לבחירת שופטים, משום שבעבר מינו בוועדה בשיטת "חבר מביא חבר". אך שיטה זו כבר לא קיימת הרבה שנים, הרבה לפני זמנה של איילת שקד. לדעתי, אם יש מקום לתיקון בהרכב הוועדה הוא בצמצום כוחם של הפוליטיקאים, מארבעה לשניים (שר אחר וחבר כנסת אחד), והגברת כוחם של השופטים, על-ידי צירוף שני שופטים נוספים.

זו הדרך הנכונה משום שאין כמו השופטים של בית המשפט העליון להכיר את השופטים ולמטה את עורכי הדין המיועדים לשיפוט באמצעות פסקי הדין שלהם, ובאמצעות הופעותיהם בבית המשפט העליון. ומכל זרועות השלטון, עדיין, למרות הפיחות שחל במעמדו, בית המשפט זוכה לציון הגבוה ביותר מבחינת אמון הציבור ואין סיבה שלא יהיה בו רוב לשופטים. אסור בשום פנים ואופן לשנות את שיטת מינוי השופטים בארצנו, למרות הפגמים שהתגלו ועוד יתגלו בה.

פיטורי שר הביטחון

ביום ראשון הדיח ראש הממשלה בנימין נתניהו, את יואב גלאנט, מתפקידו כשר הביטחון, כנראה בעיקר בשל העובדה שהעז לשאת דברים כנגד ראש הממשלה בהיותו של ראש הממשלה בחו"ל (לונדון). כשבן גוריון רצה לפטר שר, הוא היה צריך להתפטר בעצמו, אחר כך הייתה מתפטרת בעקבות התפטרותו הממשלה כולה, ואחר כך היה מרכיב את הממשלה בלי אותו שר, שאותו רצה לפטר.

לעומת זאת, בתקופה מאוחרת יותר, שונה חוק ייסוד: הממשלה ומסעיף 22 שבו בסעיף ב נאמר:

"(ב) ראש הממשלה רשאי, לאחר שהודיע לממשלה על כוונתו לעשות כן, להעביר שר מכהונתו; כהונתו של שר נפסקת כעבור 48 שעות לאחר שכתב ההעברה מכהונה נמסר לידיו, זולת אם חזר בו ראש הממשלה קודם לכן; הסתיימה התקופה האמורה ביום מנוחה, יידחה סיומה ליום שלאחר מכן שאינו יום מנוחה, והכול כפי שייקבע בחוק".

נכון לעכשיו, רה"מ כנראה טרם שלח את מכתב ההעברה מכהונה לשר גלאנט, ויכול להיות שהוא חזר בו מכוונתו לפטר אותו, בשל התגובה הסוערת של הציבור.

ראש הממשלה כתב בספרו האוטו ביוגרפי - "ביבי" כי יש לנהוג במתינות בפיטורי שרים, למרות שכבר קודם לכן הוא פיטר מתפקידיו את השר יצחק מרדכי, שהיה שר הביטחון בממשלתו הראשונה, ואת השר בוגי יעלון, שהיה גם הוא שר הביטחון, מטעמים פוליטיים. מכל מקום, היום הפרוצדורה הרבה יותר פשוטה, ורה"מ אכן יכול לפטר שר בממשלה, אותו מינה קודם לכן, ללא צורך בהתפטרות הממשלה כולה.

אם נכונה הסברה, שכל מה שעושה רה"מ הנוכחי נתניהו, נובע מתוך מצבו האישי, וכתב האישום שהוגש נגדו, אז עדיף שתעשה איתו עסקת טיעון כבר עכשיו, ולא בעתיד. התמורה היחידה שמדינת ישראל צריכה לקבל ממנו, זאת הסתלקותו מהחיים הציבוריים. איש, ובכל מקרה אני, לא רוצה לראות ראש ממשלה בכלא.