להרוג את השליח

בעולם הפרימיטיבי הקדום, נעדר אמצעי קשר מהירים וחובקי עולם, נהוג היה להעביר מידע חיוני, למשל על קרבות חשובים שהתחוללו הרחק מהבית, באמצעות רצים קלי רגליים שגמאו מרחקים במשך ימים ספורים וסיפקו לשליט העליון את המידע הרלוונטי. ועוד נהגו אז, שכאשר השליח היה מביא עימו מידע מחריד, מציק, מדאיב - היה השליט מתיז ראשו של השליח מעליו ומשלה עצמו שהכל בסדר.

היה זה כמובן סוג של אֶסְקֶפִּיזְם, בריחה מן המציאות המרה, עניין של הסחת דעת מן החיים הריאליים. או כמאמר הבריות בזמננו: לא לתת לעובדות לקלקל הזייה נחמדה. כך נוהג, וסליחה על ההשוואה, גם כל תינוק מצוי במקומותינו בשנותיו הראשונות, כשהוא עוצם עיניו בחוזקה מול המציאות הלא נעימה, ומשוכנע שהמציאות הבעייתית נעלמה והייתה כלא היתה.

יש הסבורים בטעות כי הנוהג של 'להרוג את השליח' נולד באימפריה הרומית, בימי שלטונם של קיסרים מתוסכלים ואכזריים, שלא השלימו עם דיווחים על תבוסות רחוקות. למעשה, הגישה הזו כבר תועדה מאות שנים לפניהם, בספר ירמיהו. נביא ה' משמיע ביקורת דתית וחברתית נוקבת, ומזהיר כי המצב מוביל לחורבן, אך נענה באיומים להמיתו (אפילו בסיוע מערכת המשפט) בשל נבואתו הקודרת:

"וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם, וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: מוֹת תָּמוּת. מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ [כמו משכן שילה] יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה, וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב? ... וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם. ... וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: ... הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם וְיִנָּחֵם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם" (ירמיהו כ"ו). הפתרון לא יימצא בהריגת הנביא, השליח, כי אם בשיבה אל ה' ובהטבת "דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם" הרעים.

שר הביטחון המודח למחצה יואב גלנט, איננו ירמיהו ואינו נביא, אך הוא ניצל את ניסיונו הביטחוני הממושך, לניתוח דוחות הצבא, המוסד והשב"כ, באשר להחמרה הניכרת במפת הסיכונים שבפניהם ניצבת ישראל בימי קשים אלה של מחאה וסרבנות, ותחושת קנאי האיסלאם כי זו העת להביס את ישראל. כל חטאו היה בכך שמילא את חובתו המוסרית והלאומית, להתריע בשער, מבלי לכוף ראש, ולדרוש את דחיית המהלכים הקורעים את העם כדי להחזיר לו את הלכידות.

סיפורים לא נוחים

בשל כך החליט ראש הממשלה נתניהו להתיז ראשו מעליו (רק וירטואלית, כמובן). במקום להקשיב לאזהרות, העדיף ראש הממשלה את פתרון ההדחה הפופוליסטי. נתניהו לא שיער (כפי שלא שיער, באחרונה, התפתחויות פוליטיות בלתי צפויות אחרות), שדווקא ההחלטה ברוח האימפרטורים הרומיים 'להרוג את השליח', תוציא לרחובות ספונטנית באישון לילה, עשרות אלפי ישראלים נזעמים, שמכוח נחישותם נאלץ נתניהו לאמץ את דרישת השהיית החקיקה שהשמיע גלנט.

למרבה האירוניה התברר בדיעבד, אחרי ההדחה, שכל הצעדים שעליהם המליץ גלנט לשם עצירת קריסת המערכות בגופי הביטחון הקריטיים, ולסיכול זחיחותם של אויבינו, אומצו במלואם כעבור 24 שעות בלבד, על-ידי נתניהו, בתוספת קריאה מפיו, ברוח המלצות גלנט, להידברות ולאיחוי הקרקע. נכון לעכשיו, גלנט טרם קיבל את מכתב ההדחה. ייתכן שיוחזר לתפקיד וייתכן שלא. מה שכבר ברור הוא, שגלנט נקט צעד אמיץ ואחרי מאין כמוה ויוצא מן האירוע החמור, בכל מקרה, עם הילת מנצחים לראשו, וראוי שישלח לנתניהו פרחים, בשל מידת הפופולריות חסרת התקדים שזכה לה האיש האפרורי-משהו הזה, בעקבות אומץ הלב וההיענות לצו המצפון.

למעשה מדובר כאן בהרבה יותר מפופולריות פוליטית. גלנט יירשם בדפי ההיסטוריה כמי שעשה מעשה אישי נועז, עד כדי הקרבה עצמית במישור הפוליטי לטובת ביטחון ישראל ממש. ואגב כך גם חשף את ממשלת ישראל כמי שאין לה שום עניין אחר לענות בו, זולת המהפכה המשפטית, שהעיסוק בה מונע מהממשלה לעסוק בבעיות האמיתיות של המדינה: בראש וראשונה הביטחון, אבל גם הכלכלה, השבר החברתי, השסע הפנימי, האיבה המעמיקה בין האזרחים. גלנט לימד פרק בהלכות התנהלותו של שר ביטחון אחראי במצב של כאוס חברתי, כשקרא לראש הממשלה, לשר המשפטים, ליו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט השועטים קדימה - לעצור לרגע, לחשוב שוב, לבחון אם בכל זאת צודק השר שיקלי בטענתו ש"טעינו בניווט".

מנהגם של שליטים, כולם ללא יוצא מהכלל מאז ומעולם, להסתיר מנתיניהם סיפורים לא נוחים (שבעטיים הרגו בימי קדם את השליח), נמשך מאז ימי ירמיהו עד ימינו. אז למה צריך היה גלנט להסיר את הלוט מעל הכאוס? לא ראוי היה שינהג ככל מנהיג מצוי שמעדיף להסתיר את העובדות מידיעת הציבור? Nצעד האיוולת הזה נמשך לאורך כל ההיסטוריה. ההסתרה היא סוד כוחו של המנהיג. אחד הסיפורים הנוראים על הסתרה שעלתה לנו במחיר דמים נורא, היה הניסיון הנואל של ממשלת גולדה-דיין באוקטובר 1973, להסתיר מהציבור מידע חיוני על היערכות המצרים למיתקפה רבתי נגד ישראל.

המידע על ההיערכות הלוחמתית של המצרים הגיע ביום ששי בבוקר, ערב יום הכיפורים, לידי הכתב הצבאי החרוץ של מעריב יעקב ארז, לימים עורך מעריב. הוא ניסח ידיעה מפורטת בנושא זה והעבירה לאישור הצנזורה, כמקובל. אבל כשחזרה הידיעה לידי העורכים, חשכו עיניו: כל המידע המהותי נמחק מתוכה. שוב ניצלה הממשלה את כוחה למנוע מידע חיוני מהציבור, וכל השאר היסטוריה.