נשיא בית המשפט העליון לשעבר,
אהרן ברק, בראיון טלוויזיה שהעניק לאחרונה לנטעלי שם טוב, התבקש להתייחס לאמירתו שצוטטה על שלט חוצות גדול בכביש איילון על כך ש"לא נמצא מרוקאי אחד טוב מספיק בשביל ביהמ"ש העליון". תשובתו של ברק הייתה: "חיפשנו וחיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו. היו מעט מדיי עורכי דין מרוקאים".
טענתו של ברק כי "חיפשנו וחיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו" טעונה בירור. שכן, נשאלת השאלה כיצד זה שאהרן ברק לא התייחס, אפילו לא ברמז, לקיומו של הפרופסור למשפטים שמעון שטרית כמועמד אפשרי לבית המשפט העליון.
אהרן ברק מכיר היטב את פרופ' שטרית ואת סגולותיו בתחום המשפט - מה עוד שדרכיהם הצטלבו באוניברסיטה ובמקומות נוספים.
בהקשר לרקע המשפטי של פרופ' שטרית נביא כאן פרטים (מויקיפדיה) והדברים ידברו בעד עצמם:
פרופ' שטרית למד תואר ראשון במשפטים באונ' העברית, בהמשך סיים תואר שני בהצטיינות יתרה. התמחה בעריכת דין בבית המשפט העליון אצל השופט ויתקון ובהמשך במשרד גדעון האוזנר. הוא נמנה עם סגל עוזרי ההוראה בפקולטה למשפטים באונ' העברית והיה עוזר הוראה של פרופ' קלינגהופר.
בהמשך יצא שטרית ללימודים מתקדמים בארה"ב תוך זכייה במלגות הצטיינות מהאונ' העברית ואונ' שיקגו. הוא סיים לימודי דוקטורט וקיבל תואר דוקטור מאונ' שיקגו. עם שובו ארצה הוא התמנה למרצה למשפטים באונ' העברית ובהמשך למרצה בכיר ובהמשך התמנה לפרופסור חבר. בהמשך הועלה לדרגת פרופסור מן המניין באונ' העברית.
פרופ' שטרית שימש פרופסור אורח באונ' ניו-יורק, סאן דייגו בקליפורניה, קיימברידג' באנגליה ועוד. נוסף לכל אלה היה פרופ' שטרית חבר בוועדות משפטיות שונות וכן ייסד את "העמותה למשפט ציבורי בישראל" ביחד עם פרופ'
יצחק זמיר. נוסף לכך כיהן פרופ' שטרית כשופט בבית הדין לחוזים אחידים.
החל משנת 2004 משמש ראש מכון סאקר למחקרי משפט. כמו-כן פירסם פרופ' שטרית 25 ספרים מדעיים שהתפרסמו בין היתר באוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג, ובנוסף פרסם למעלה מ-130 מאמרים בכתבי עת משפטיים בארץ ובעולם.
ובכן, מה נאמר ומה נדבר? ילד פעוט שעלה בגיל 3 ממרוקו, ילד תשיעי למשפחה בת 11 ילדים, גדל והתחנך בטבריה, חתן חידון התנ"ך הראשון לנוער, שטיפס והגיע לפסגות הצלחה שמעטים חולמים להגיע אליהן.
אלא שלמרות כל אלה מצוינת בויקיפדיה עובדה, שלפיה הוצע בעבר לפרופ' שטרית לכהן בבית המשפט העליון, בעת שהשופט חלימה עמד לפרוש, אולם פרופ' שטרית העדיף להמשיך בהוראה ובמחקר אקדמי. ניתן כמובן לקבל את סירובו והעדפתו של פרופ' שטרית כפשוטה - אך הדבר בכל זאת מעורר תמיהה. בין היתר נשאלות השאלות האם פרופ' שטרית רצה להתמנות לעליון בזכות כישוריו האישיים ולא בזכות היותו בן עדות המזרח שעתיד לרשת את "הכיסא הספרדי" בבית המשפט שעמד להתפנות ע"י השופט חלימה? האם ההצעה הגיעה "מפי הגבורה" - כלומר מפי נשיא בית המשפט העליון דאז
מאיר שמגר? אבל כאן נשאלת שאלת השאלות, ובמה דברים אמורים?
הרי אהרן ברק מותקף לאחרונה קשות - לרבות בשלט חוצות ענק בכביש איילון - על כך שלא התמנה לבית המשפט העליון שופט ממוצא מרוקאי. ובכן, מדוע ברק לא מתייחס לפרופ' שטרית וממש מתעלם מקיומו? אם אכן הוצע לפרופ' שטרית לכהן בבית המשפט העליון מדוע ברק לא נאחז בטענה הזו כמוצא שלל רב? היש לברק טענת "הגנה" טובה מזו אל מול כל המתקפות עליו בעניין זה? תעלומה.
ואולי לא ממש תעלומה. כי לא מן הנמנע שברק לא ממש התלהב מהרעיון שפרופ' שטרית ייכנס אל תוככי ההיכל, וזאת לאור התבטאויותיו של פרופ' שטרית לרבות בגנות ברק עצמו, כפי שנראה להלן:
לאחר שסיים את תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה והתמנה כשופט בבית המשפט העליון המשיך ברק לייעץ לממשלה בעניין שיחות השלום עם מצרים. במסגרת זו נסע לארה"ב להמשך השיחות כיועץ מיוחד לראש הממשלה
מנחם בגין.
מעשהו זה של השופט ברק היה לצנינים בעיני כמה מעמיתיו שופטי בית המשפט העליון, שהתנגדו מטעמים עקרוניים לשיתופו במשא-ומתן כיוון שהדבר פוגע לדעתם בעיקרון הפרדת הרשויות, ויש בו תקדים הפוגע במעמדם המיוחד של שופטי בית המשפט העליון.
ולא למותר לציין כי כאשר המשא-ומתן התנהל וההסכמים שנחתמו, ערר הדבר התנגדות בציבור ואף להפגנות, חלקן סוערות שנבעו מהסכמתה של ממשלת ישראל לפנות ישובים, ומהעובדה שההסכמים עם המצרים עסקו גם בעתיד הגדה המערבית - על כל המשתמע מכך.
חילוקי הדעות הללו היו גם מנת חלקה של הממשלה עצמה. אחד השרים (
יגאל הורוביץ) אף התפטר מהממשלה, ושרים אחרים יצרו מעין אופוזיציה בתוך הממשלה. אפילו במפלגתו של ראש הממשלה היו שהביעו התנגדות חריפה להסכמים שנחתמו עם המצרים. כך נוצר אפוא מצב, שהשופט העליון ברק משתתף במשא-ומתן מטעם הממשלה - שעה שבמדינה מתנהל ויכוח ציבורי ומתקיימות הפגנות נגד אותו משא-ומתן.
ד"ר (כתוארו אז) שמעון שטרית הצטרף אל מבקריו של ברק ופרסם בעיתון הארץ מאמר ביקורת ארוך תחת הכותרת "שופט בשליחות פוליטית". במאמרו טען שטרית בין היתר כך:
"שליחותו של פרופסור ברק מעוררת שאלות במישור המשפטי-חוקי, במישור הקונסטיטוציוני ובמישור הציבורי פוליטי...
הטיעונים כנגד השתתפותו של שופט במו"מ מדיני מיוסדים על ההנחה, שתפקיד כזה אינו מתיישב עם מעמדו כשופט על-פי עיקרון הפרדת הרשויות, המחייב ניתוק בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת, ועל-פי עיקרון אי-תלות השופטים.
המערכת השיפוטית נועדה להכריע בסכסוכים... כדי למלא תפקיד זה זקוקה המערכת השיפוטית לאמון הציבור, וצריכה להיות בלתי תלויה. הבטחת אי-התלות מושגת גם על-ידי ניתוק השופטים מפעילות פוליטית.
השתתפותו של שופט בשיחות אלה עלולה לגרור את השופט שלא ברצונו למעורבות במחלוקת ציבורית חריפה... השופט ברק עשוי להשתרבב לוויכוח פוליטי מר ואמוציונלי, אשר מן הראוי שהרשות השופטת לא תעורב בו.
ניהול יחסי החוץ של המדינה וניהול משא-ומתן עם מדינות אחרות הם פונקציה אקזקוטיבית של הרשות המבצעת, ושופט הנוטל בהן חלק, אפילו כיועץ משפטי, כפוף מבחינה אישית ומבחינה עניינית לשרים המנהלים את השיחות. כפיפות כזו אינה עולה בקנה אחד עם מעמדו כשופט.
השתתפותו של שופט בשיחות מדיניות עשויה לקשור אותו, בעיני הציבור, עם הרשות המבצעת ולזהותו עם הממשלה. וכיוון ששופט הוא חלק מהמערכת השיפוטית, קשריו עם הרשות המבצעת, והזדהות למראית עין בינו ובין הרשות המבצעת, משפיעים או נראים כמשפיעים לא רק על אותו שופט, אלא גם על כלל המערכת השיפוטית.
יהא אשר יהא המצב בפועל, הרי למראית עין - בעיני הציבור - ייראה השופט כמעורב בהכרעות פוליטיות. אי-תלות השופטים וניתוקם מהרשות המבצעת הם מאותם דברים שצריכים גם להיראות ולא רק להתקיים בפועל.
נוסף על טיעון של "למראית עין" נגד השתתפותו של שופט במו"מ מדיני, קיים גם הטיעון של "מניעת מלעיזין": המבקר החשדן יכול לטעון, שראש הממשלה והשרים מעוניינים בהשתתפותו של שופט בשיחות השלום, כדי ליהנות מיוקרת המערכת השיפוטית לשם גיוס תמיכה לתוצאות השיחות במקרה של חילוקי דעות... אם קיימת אפשרות כזאת, אפילו היא רחוקה, על השופט והמערכת השיפוטית להימנע מלתת יד ליצירת רקע לטענות מלעיזות מעין אלה.
מילוי תפקידים אקזקוטיביים בעלי גוון פוליטי על-ידי שופטים, או מעורבותם של שופטים במחלוקות פוליטיות ציבוריות, מערערים את אמון הציבור בשופטים, פוגעים באובייקטיביות של הרשות השופטת ופוגמים במעמדה כרשות המופקדת על הכרעה בלתי תלויה וחסרת פניות בסכסוכים פליליים, אזרחיים וקונסטיטוציוניים.
התקדים שנקבע על-ידי צירופו של פרופ' ברק למשלחת ישראל לשיחות וושינגטון אינו תורם תרומה חיובית להבטחת ההפרדה בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת, ולתיחום ברור וחד בין תפקידים אקזקוטיביים לבין תפקידים שיפוטיים...". עד כאן הציטוט מתוך המאמר של ד"ר שטרית, והדברים מדברים כמובן בעד עצמם. אבל מתברר, שגם בהמשך לא חסך פרופ' שטרית שבט ביקורתו מאהרן ברק. כך למשל, בעקבות בג"ץ קעדאן (6698/95) שנדון בהרכב מורחב בראשות הנשיא ברק, שכתב את פסק הדין המוביל, נשא פרופ' שטרית הרצאה ובה אמר, בין היתר, כדברים הבאים:
"מה קורה אם חילוני רך או מסורתי רוצה לגור ליד אנשים שדומים לו? אז ככה. אם הוא בדואי, הוא יכול שיהיו בחברתו רק בדואים. אם הוא חרדי, הוא יוכל לחיות ביישוב רק עם חרדים. מי לא יכול לגור עם אנשים שדומים לו? קבוצה אחת: החילונים... למה? מה פתאום? מי קבע? מפני שישבו כמה שופטים שאחר כך התכתבו עם החברים שלהם בייל ובהרווארד בכל מיני נושאים שלא נוגעים לישראל? מרחב ההתייחסות של שופטי ישראל צריך להיות כאן, במדינת ישראל ולא באמריקה. קיים עיקרון שנקרא democratic accountability דהיינו: אחריותיות דמוקרטית. עיקרון זה חל, וצריך לחול, גם על השופטים. הוא חל על שרים, על חברי כנסת, על עובדי ציבור שצריכים לתת דין וחשבון לקהל שלהם, על ראשי ערים שעליהם לשרת את הציבור שלהם. אבל בנושא הזה, לגבי השופטים, אין אחריותיות דמוקרטית. כי ברגע שהם נבחרים, עד גיל 70 אי-אפשר לגעת בהם. מה שכן אפשר זה לדבר אל הקיר. ולכן בקטע הזה, לצערי, אין דרך פשוטה להתמודד עם הקשיים שיצרו הפסיקות בעניין קעדאן ו"שיח חדש". אין דרך פשוטה. למה אין דרך פשוטה? כי כשטיפש זורק אבן, גם הרבה פיקחים לא יכולים לבלום את הרעשים שהאבן הזאת עושה. שופטים אינם טיפשים, הם רק קצת מרובעים..."
פרופ' שטרית סיים את הרצאתו בדברים הבאים:
"מדינת ישראל היא מדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית. עד היום לא ידענו מהי הדרך הנכונה לומר לשופטים את הדברים הבאים: "מה שאתם עושים כשאתם לא מכבדים את הנחות היסוד של החזון הציוני, סותר את ההסכמה הלאומית שקימת במדינת ישראל". וכל זמן שלא נאמר להם את הדברים האלה הם ימשיכו לפעול נגד ההסכמה הלאומית. ואני שואל את עצמי מה אפשר לעשות כדי שלא יסוכלו החלטות בית המשפט העליון... דגם פעולה ראשון אפשרי: למנות שופטים כלבבנו, אבל תהליך כזה ייקח זמן רב. אולי רב מדי. דגם פעולה שני אפשרי: להוסיף סעיף בכל תחומי החקיקה של המקרקעין. סעיף מהותי, איכותי, רעיוני, ערכי. לא רק סעיף שידון בשאלה כמה יש לשלם בתור בעלים של קרקע למגורים. סעיף שיבהיר לכל תושבי ישראל מה החזון שלכם. סעיף שקובע, למשל, שלקרן קיימת יש זכות, למרות כל האמור בכל דין, להיות באמת נאמנה של המקרקעין... ישראל היא מדינה של העם היהודי. היא מדינת לאום. אפילו ארצות הברית הגדולה מסכימה לזה. ואצלנו, בית המשפט העליון שלנו לא מסכים? זה לא מתקבל על הדעת. חובת המחוקקים להבהיר לבית המשפט העליון במילים פשוטות ובהירות כדי שיהיה ברור: "שופטים נכבדים, מהיום ואילך ישראל היא מדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית"
הנה כי כן, דומה שגם אם אהרן ברק חיפש בקדחתנות שופט ממוצא מרוקאי - הוא נזהר שלא לעלות על "מוקשים" מסוגו של פרופ' שמעון שטרית. עד כדי כך נזהר ברק - עד שהוא התעלם לחלוטין מקיומו של פרופ' שטרית כשנשאל מדוע אין שופט מרוקאי בעליון.
ואחרי שאמרנו את כל אלה - חשוב להדגיש בהקשר למשבר הנוכחי: ראשית, פרופ' שמעון שטרית, על-פי כתביו, דבק בהפרדת הרשויות ובאיזון ביניהן, אלא שהאיזון חייב להיות הדדי (במאמר מספטמבר 2009 הוא טען כי (ציטוט) "לדעתי, האיזון העדין שבין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת הופר בשני העשורים האחרונים בגין התעצמותם של בתי המשפט").
שנית, למרות הדברים שנשא בהרצאה - על-פי כתביו, פרופ' שטרית דבק - בקנאות ממש - בעצמאות ובאי תלות השופטים - גם כלפי הרשויות האחרות וגם בתוכם פנימה בינם לבין עצמם.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
