שירה מגויסת

בשמונה-עשרה השנים האחרונות אני מהרהר על שירה מדי שבוע ושולח את ההרהור לארבעת אלפים מנויים. השירה, בעיני, היא היצירה האנושית המיותרת ביותר, משום שאין בה צורך מעשי, ודווקא משום כך היא עולה על שאר האמנויות. השירה היא קוד סמוי שכל קורא מפענח בדרכו ויוצר בזכותו התבוננות חדשה בעולם הסובב אותו. גדולתה של השירה אינה בתכנים שהיא מבטאת, אלא בריבוי רבדי המשמעות שהיא מעוררת.

זו, אולי, הסיבה שאינני אוהב שירה מגויסת, שירה שמבטאת רעיון חד-משמעי ומשמשת, למעשה, כתשדיר-תעמולה. רק לעתים רחוקות שירת-מחאה חורגת מן המבנה השטוח והחד-משמעי של ביטוי רעיון מוסרי, ואינני זוכר אפילו דוגמה חיובית אחת של שירה מגויסת המיועדת לשבח או להאדיר רעיון או אדם (אינני יכול שלא להיזכר, בחיוך, בשיר החנופה שכתב הדוד של הסבתא שלי, יואל משה סלומון, לשר מונטיפיורי, או את שיר התהילה שלו לאדמת ארץ-ישראל).

לפני ארבעים ושתים שנים, כשהקמתי את 'פיוט', דף השיר השבועי שנשלח למנויים במעטפה, פנו אלי ממשרד-החינוך והציעו מימון נדיב ביותר, בתנאי שאצרף למערכת (שבה היו חברים ס. יזהר ויונה וולך) מישהו 'משלהם', כלומר מישהו שאינו אשכנזי. מעולם לא בדקתי את מוצאם של המשוררים שפרסמתי ב'פיוט', ומובן שדחיתי את ההצעה.

לא חשבתי שאשוב ואפגוש בביטוי משפיל יותר של שירה מגויסת, עד שלאחרונה פגשתי את כתב-העת 'הִנֵּנִי', שהוא "אסופת שירה בעת מלחמה, נוצרה בהשראת אירועי ה-7.10.23, כ"ב בתשרי, שמחת-תורה התשפ"ד". האסופה יוצאת לאור בהוצאת קצין חינוך ונוער ראשי, תא"ל אופיר יולוס, שהקדמה שלו פותחת כל גיליון של כתב-העת. קצין החינוך הוא גם משורר, שעושה בכתב-העת המגויס שימוש אישי. כך כתב בשירו 'עת מלחמה שערה', שפורסם בגיליון השני:

עֵת מִלְחָמָה לַגּּבּוֹֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת
צָרָיו
עֵת מִלְחָמָה לַמְּפַקֵּד הַנּוֹעָז
הָעוֹמֵד בְרֹאשׁ אֲנָשָׁיו
לֹֹא יָרֵא מִסּוּסָיו אֲצִילָיו
עֵת מִלְחָמָה לָעָם מְגֻיָּס לְקוֹל
ּהַקְּרִיאָה
וְעוֹנֶה - הִנְּנִי

נִצָּב לִימִינִי וּשְׂמָאלִי
ּבֹּעַז וְיָכִין הָעוֹמְדִים מֵחָדָשׁ
עַם הַמְּבַקֵּשׁ לְהָשִׁיב הַצּוֹרֵר
לְאוֹתוֹ הַמִּקְדָשׁ שֶׁל דָּגוֹן

רוֹאֶה לְרָחוֹק, מְשֻׁלַל שַׁלְשָׁלוֹת
נַטְבִּיעַ צוֹרֵר בְּדָמו

אין טעם להתייחס לנוסח הילדותי ("הַגִּּבּוֹֹר הַכּוֹבֵשׁ", "הַמְּפַקֵּד הַנּוֹעָז") או להתלהמות הדתית (ההשוואה בין עמודי בית-המקדש, "בֹּעַז וְיָכִין", לבין "הַמִּקְדָשׁ שֶׁל דָּגוֹן", האל הפלשתי שהיה לו מקדש בעזה). אבל כדאי לשים לב לאזכור מקור שמו של כתב-העת, 'הִנְּנִי', המוצג בשיר באמצעות השוואת הגיוס למלחמה ("עֵת מִלְחָמָה לָעָם מְגֻיָּס לְקוֹל הַקְּרִיאָה וְעוֹנֶה - הִנְּנִי") לסיפור העקדה (בראשית פרק כב, פסוקים א-ב): "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ."

אני יכול להבין את הצורך של קצין חינוך ראשי להפיץ את הרעיון הדתי-לאומי של הקרבת חיי האזרחים למען המולדת למימוש ההבטחה האלוהית. אבל תא"ל אופיר יולוס לא הסתפק בפרסום חוברות תעמולה במסווה של שירה, אלא גייס לעזרתו את כתב-העת 'משיב הרוח', המייצג את השירה הדתית הצעירה בעריכתו של אליעז כהן, שנבחר כעורך חוברות התעמולה הצבאית. אי-אפשר להתעלם גם מן הפוליטיקה של השירה ומהעובדה שקצין החינוך השתתף בסדנת כתיבה של 'משיב הרוח', וכך נוצר הקשר בינו לבין אליעז כהן, שהוא הנציג הפוליטי הבולט של השירה הדתית-לאומית-מתנחלית.

לפני חמש-עשרה שנים שלח לי אליעז כהן שני שירים ('שני שירים על ישמעאל') שהפתיעו אותי, משום שלמרות המסר הפוליטי מצאתי בהם אמפתיה של מתנחל לשכניו הפלשתינים. לכאורה, מצאתי קרבה בין נקודת המבט של אליעז לעמדה הפוליטית שלי, המתנגדת לכיבוש ולגזענות. זו היתה, כמובן, בחירה פוליטית ולא פואטית, ואני מצטער על כך. מאוחר יותר גיליתי שאליעז, יליד 1972, שהיה בן שנה כשאני הפכתי להלום-קרב, הוא פעיל פוליטי, הקורא לחיים משותפים בין יהודים וערבים בארץ-ישראל (בתנועת 'ארץ לכולם', ביוזמת 'שתי מדינות, ארץ אחת' ועוד).

אני תומך, כמובן, ביוזמות אלו, אבל אין לי אמון במי שקורא ל'חיים משותפים' כשהוא עצמו בן למשפחת מתנחלים המתגורר בכפר עציון. אני נולדתי בשכונת אבו-תור בירושלים, בבית שתושביו הפלשתינים גורשו ממנו, ואני מתבייש בכך והייתי שמח אם הבית היה חוזר לבעליו. לא הייתי מציע להם לחיות איתי יחד בבית שנגזל מהם. הפער בינינו הוביל למשבר כשאליעז הצטרף למקהלת חבריו של עמוס עוז, שהגיבו בחוסר רגישות וברשעות לספרה של גליה עוז, בו חשפה את ההתעללות שחוותה בילדותה.

אליעז העדיף להצטרף לחבורה ה'מכובדת' של סופרים ו'אנשי-רוח' שהתבשמו מפרסומו של עמוס עוז והתעלמו מזעקתה של בתו. זוהי 'חומת ההכחשה' שגורמת לאנשים 'טובים', כמו אליעז, להתעלם מן התופעה הרחבה של התעללות בילדים (שגם אני חוויתי בילדותי). הצעתי לאליעז לחזור בו מהלבנת פניה של גליה עוז והוא סירב. חומת ההכחשה, המתעלמת מן ההתעללות בילדים מוכים מצד אחד, ומפשעי הכיבוש מצד אחר, היא היפוכו של חוק השומרוני הטוב, המבטא את האמפתיה האנושית. הושטת היד לאדם מוכה חשובה בעיני הרבה יותר מהצהרות שלום ואהבת-אחים של מתנחלים או פעילי שמאל כאחד.

את השיר 'עכשיו תעצמו את העינים' קראתי ב'פרויקט הנני', בעריכת אליעז כהן, הוצאת 'משיב הרוח' לתרבות יהודית ישראלית וחיל החינוך והנוער, אסופה ראשונה, סוף 2023 (אין תאריך הוצאה לאור).

אליעז הוא משורר מוכשר ומשכיל, אבל כמו שירים רבים אחרים בחוברות התעמולה הצבאית 'הנני' לא קשה להבחין שגם שירו הוא שיר מגויס שלא זכה להבשלה, לעיבוד ולעריכה. הכרתי את רוב המשוררים העבריים של המחצית השנייה של המאה-העשרים, ויכולתי להבחין בתהליך ההבשלה הארוך שכל שיר עובר בטרם נשלח לפרסום.

השיר נפתח בהוראה המנוסחת בשפה משובשת, המקובלת בשפה המדוברת: "עַכְשָׁו תַּעַצְמוּ אֶת הָעֵינַיִם". אין לי התנגדות, כמובן, לשימוש בשפה מדוברת ("תַּעַצְמוּ" במקום "עִצְמוּ"), כאשר היא חלק קוהרנטי בשפת השיר. אבל השורה המסיימת את השיר, היוצרת סימטריה, מנוסחת דווקא בשפה תקנית: "וְעַכְשָׁו פִּקְחוּ אֶת הָעֵינַיִם". אני משער שהפער הלשוני בין שני המשפטים נובע מן המהירות שבה השיר נכתב ופורסם, ומחוסר זמן לעריכה.

כשאליעז מבקש מאיתנו לעצום את העינים ולדמיין, אני נזכר ב'שדות תות לנצח' של הביטלס:
Living is easy with eyes closed, don't undestanding what you see. כמו הביטלס גם אליעז מציע לנו לחיות בעינים עצומות, כדי לדמיין ש"דָּבָר מִכָּל זֶה לֹא קָרָה". ומה בכל זאת קרה? "בַּעַת-לַיְלָה אוּלַי הֲזָיָה זֶה מַה שֶּׁזֶּה הָיָה". ובכל זאת? אולי זה היה "פְּרִי מֹחוֹ הַמְשׁוֹרֵר שֶׁל הַקּוֹדֵחַ". לרגע ציפיתי לאמירה מקורית על ההתחכמות "מֹחוֹ הַמְשׁוֹרֵר שֶׁל הַקּוֹדֵחַ", אבל לא, "דָּבָר מִכָּל זֶה לֹא קָרָה".

אין טעם לחפש כאן מסר מתוחכם. המשורר אומר את המובן מאליו: כשמשהו רע קורה, אין טעם לעצום את העינים או לטמון את הראש בחול. וכדי שדבריו לא יובנו בדרך מתוחכמת יותר, ולא יעוררו, חלילה, אסוציאציות אישיות, חופשיות, במוחו של הקורא, המשורר טורח להזכיר לנו למה בדיוק התכוון: לטבח בקיבוצים, כמובן, שבו נטבחו יותר מאלף תושבים. וכדי שלא נטעה הוא מנסח את המידע הזה בשבילנו, בסוגרים מרובעים, ובחרוז תואם: "[וְלֹא עַָלוּ הָאֶלֶף בִּסְעָרָה]" (אני מרשה לעצמי להתעלם מן הרמיזה המשיחית למי שעלה בסערה השמימה).

עכשיו, כשהמסר נלעס ונכתב באותיות קידוש לבנה, ואין סיכוי שמישהו יעז לפרש אותו בדרך אחרת שאינה מתאימה לערכי צה"ל או לתעמולת הציונות הדתית, מבקש מאיתנו המשורר להיות אמיצים: "וְעַכְשָׁו פִּקְחוּ אֶת הָעֵינַיִם חֲזָרָה". פקחתי את עיני, ומצאתי שם את מה שהיה כשעצמתי אותן. דבר לא השתנה, הים אותו ים, הערבים אותם הערבים שרוצים לזרוק אותנו לתוכו, החטופים עדיין חטופים, ארבעה חרוזים הסתיימו ב"רָה" וחוברות 'הִנֵּנִי' נדפסות בזו אחר זו ומבקשות מאיתנו ללכת כצאן לטבח.

זו, כמובן, אינה ביקורת ספרותית על שירו של המשורר אליעז, אלא מחאה על ביזוי השירה והפיכתה לפמפלט צבאי המייצג את הצבא החדש של הלאומנות הדתית בישראל. לא אתפלא אם בעוד שנים אחדות, כשהחרדים ישתלטו על הצבא, יכתבו המשוררים המגויסים פשקווילים ל'רב' האלוף קצין החינוך של צבא האלוהים