הרהורים לעת מצוקה

השם "אחימאיר" היה כל השבוע בחדשות. לדאבון הלב. מסתבר שיש עוד משפחות שנטלו לעצמן שם זה. הנער בנימין אחימאיר הי"ד אינו קרוב משפחתנו. אבל מעכשיו, לאחר שנרצח באכזריות, הוא חקוק בלב לעד, בכאב ובזעם.

כמה צפוי היה שיריביו-מבקריו החריפים של בנימין נתניהו ילעגו לו, יבוזו לו, יגידו כי ההצלחה ביירוט הטילים האירניים הייתה "למרות נתניהו". לאמור: במחדל ה-7 באוקטובר הוא האשם; בהצלחת ה-41 באפריל אין לו יד וחלק. כמה רוע, כמה נמוך, כמה פוליטי.

"ביבי נקלה, ביבי נבל, ביבי מושחת, ביבי שקרן, ביבי מאוס, ביבי תחמן"... כך נפתח ביום שלישי מאמר בעיתון ה"הגון", שופר הפלשתינים - הארץ. עד לאיזה שפל של ביבים תרד, אדון שוקן?

אחת בשם מיכל הראל, חיה בקנדה מאז 2019, הקימה אתר בשם "יורדים לקנדה", כדי לעודד ישראלים להגר לשם. לא רק שהיא עצמה ירדה - יבושם לה - אלא שהיא עושה מזה עסק. אכן ציונות במיטבה...

במהלך דיון על עובדים זרים בענף המסעדנות בכנסת, זעמה רותי ברודו, בעלת התיאבון לתשומת לב: "למה שנמשיך את העסקים בארץ? פאק איט, אני אעבור ליוון". נבהלנו. מה יהיה?

בבנק לאומי השתגעו. הציפו את כל חוצות הערים בכרזות ענק על איזו תוכנית זוטרה שהם פתחו. גם העיתונים והרשתות זכו בנתח שמן מן הפרסום רב היוהרה הזה. ככה זה כשבנק עושה מיליארדים על גב לקוחותיו, ומבזבז כספים על פרסומת עצמית, מגלומנית.

"הייתי רואה ואינו נראה, כדי להביא מידע ממקור ראשון", כך סיכם שלמה נקדימון את עבודתו העיתונאית במשך כ-70 שנה שעליה זכה עתה בפרס ישראל לתקשורת. שלמה הוא ידיד נפש, ואני שמח מאוד על בחירתו שאין צודקת ממנה.

הפנים שלה חרושות קמטים. הם לא מעיבים על היופי הפנימי, הרוך, העיניים החמות, אהבת החיים והמוזיקה. נעמי פולני - מאחרוני דור הנפילים בתרבות העברית מאז תש"ח.