שיחה עם פרשת "מצורע"

השנה, שנה מעוברת, את פרשת השבוע, פרשת "מצורע", הפרשה החמישית בספר "ויקרא", איננו קוראים יחד עם הפרשה הרביעית פרשת "תזריע", אלא השנה קוראים בהן בנפרד.

על נגע הצרעת אמרו חז"ל, כי היא פוגעת באדם המוציא שם רע. מצורע פירושו לדברי חז"ל: מוציא רע. אנחנו קוראים את פרשת "מצורע" ממש ערב חג הפסח, חג בו יסבו יהודים ברחבי הארץ לליל סדר. בליל הסדר יסבו רבים, שאינם נוהגים לקיים מצוות, תסבנה משפחות-משפחות, המבקשות להתחבר אל שורשי התרבות. בהכנות לחג הם נפגשים עִם פרשה ששמה ותוכנה עלולים להרתיע. ויש השואלים מדוע ערב חג החרות אנחנו קוראים את פרשת "מצורע".

גם אני נמניתי על השואלים מדוע פרשת "מצורע", פרשה לא נעימה, על כל נגעיה הקשים מופיעה ערב חג הפסח חג החרות. אודה, ששכנעו אותי הסבריו של רב בית הכנסת בדיור המוגן בו אני גר. לדבריו, נגע הצרעת יגיע, אם נהיה עסוקים בחיינו היומיומיים כל הזמן ברע ובראיית כל מה שלא בסדר, ולא נוכל לראות גם את הטוב והיפה שעוטף את חיינו יום-יום. אם נחיה את חיינו בדרכים לא ראויות אנחנו נביא על עצמנו את הנגע המכאיב.

ראוי לקבל את דרכו של הרמב"ם - לבחור את שביל הזהב. לא לוותר על-אף אחד מהצדדים, גם להיות ביקורתיים, להשמיע ביקורת נוקבת, וגם לראות את הטוב. להיות מסוגלים לתת לטוב מקום ומשמעות גם בתוך עולם לא מושלם.

מקובל עלי הדגש, ששם הרב על כך, שזיכרון העבדות שלנו במצרים הוא המניע המרכזי העומד מאחורי רבות ממצוותינו בתורה. אם שכחנו להשתית את חיינו על נדבכים מוסריים, המעוגנים במצוות רבות בתורה, אנחנו מקרבים עלינו נגעים ממאירים ואחד מהם הוא נגע הצרעת.

פרשת "מצורע" מתייחסת בהרחבה לדיון בנושא הזרע של הגבר ודם הווסת של האישה. חשתי, שהרב מאושר לצטט מהתלמוד הבבלי את השותפות של הקב"ה ביצירת האדם עלי אדמות. בגאווה רבה הוא ציטט מהתלמוד הבבלי, נידה, דף ל"א ע"א את מקומה של האלוהות ביצירת האדם. בהתרוממות רוח הוא הדגיש כמה יפה, שערב חג הפסח אנחנו קוראים על התרומה האלוקית, כפי שבאה לידי ביטוי נרחב בתלמוד - "תנו רבנן שלושה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו. הקב"ה נותן רוח, נשמה, קלסתר פנים, ראיית העין, שמיעת האוזן, דיבור הפה, הילוך רגלים, בינה ושכל."

התהייה שלי לגבי הדיון הארוך בפרשת הזרע של הגבר ודם הווסת של האישה, אותו קוראים ערב חג הפסח, קיבלה תשובה נאותה, גם אם מדובר באדם כמוני שהוא אתיאיסט, כי יש לי כבוד רב למי שמקבל על עצמו את הכוח האלוקי ככוח מניע בקיומיות של האדם עלי אדמות.