להיזהר מניצחון יתר

ב-5 בספטמבר 1939 ביקר היטלר, בחברת הימלר, ביקור-פתע בחזית בפולניה. בחבורת המכובדים היה גם מפקד גדוד המשמר האישי של היטלר, ארווין רומל, מגיבורי הלחימה במלחמת-העולם הראשונה, ומי שעתיד להיות הגנרל הגרמני המפורסם ביותר במלחמת העולם השנייה (ראה להלן). הם נסעו במסלול התקדמותו של הקורפוס של גודריאן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיטלר ראה במו עיניו מלחמה מודרנית. לא רק נקודת התצפית שלו, אלא גם המהות הייתה שונה לחלוטין ממה שחווה במלחמת-העולם הראשונה בגזרת איפר בצרפת (לא הרחק מדנקרק), טוראי ראשון אדולף היטלר שהתעוור אז, זמנית, בזמן מתקפת גז בריטית. המראה היה שונה ממה שדמיין, הרבה פחות מאורגן ויעיל, אבל התוצאות היו מרשימות, מבחינתו. בייחוד התרשם היטלר משרידים של מערך ארטילרי מושמד של הפולנים. כשנפגשו הפיהרר ומלוויו עם גודריאן, שאל היטלר: ״האם מטוסי ההפצצה שלנו עשו זאת?״. גודריאן: ״לא, זאת עבודה של הפנצרים שלנו!״. היטלר השתאה גם על שהמערכה על הפרוזדור הפולני לדנציג עלתה לארבע הדיביזיות של הקורפוס של גודריאן במספר נפגעים לא גדול: 150 הרוגים ו-700 פצועים. הרגימנט שבו שֵרת היטלר במלחמת-העולם הראשונה, סבל ביום המלחמה הראשון שלו באיפר למעלה מאלפיים נפגעים.

למרות שתמך במהפכת גודריאן, האמין היטלר עד אז בעיקר בחיל-האוויר, עליו פיקד מקורבו, הנאצי הרמן גרינג.

חמישה ימים אחרי פרוץ המלחמה למד היטלר מקרוב, שדיביזיות טנקים מסוגלות להתגבר על מערכי אויב ומכשולי מים כמעט ללא אבדות. אולי אז נזרע הזרע למתקפה על צרפת, ולהסלמה מכוונת של מבצע צבאי מוגבל במזרח אירופה, עד לניסיון לסיים את החשבונות ההיסטוריים עם צרפת ואנגליה על-ידי מהלך הכרעה, שבמרכזו התגברות כוח משולב רב-זרועי ורב-חֵילי על מכשולי מים. אולי אז התחיל להתגבש במוחו הקודח של היטלר הרעיון על מלחמת-העולם השנייה כאן ועכשיו. באותה הזדמנות, התרשם עמוקות גם מפקד המשמר האישי, איש חיל הרגלים ארווין רומל, מהֶשֵגי השריון. בשלב שלאחר-מכן יפקד רומל על דיביזיית שריון, שביצועיה יעברו בהרבה את החזוי בתורת מתקפת-הבזק של גודריאן.

שלוש הארמיות של פון רונדשטט פלשו לפולין מדרום. קרב עקשני התחולל על הגדה הצפונית של הנהר ורטה. הארמיה הגרמנית העשירית הקימה על הנהר הזה ראשי-גשר אחדים, ואִבטחה את צליחת הארמיה הארבע-עשרה. משם התקדמה הארמיה הזאת אל הוויסלה דרך ביצורי קטוביץ ומיקובולו. הצבא הפולני ניסה לבצע מתקפות-נגד, נהדף והתמוטט ב-6 בספטמבר.

היטלר, ששב מן הביקור בחזית, העריך כי השיג יותר מאשר ביקש, והורה לראש הפיקוד הראשי של הכוחות המזוינים, הגנרל וילהלם קייטל, לעצור את הצבא על הגדה המערבית של הוויסלה ולהעביר את הארמיות למערב. הוא חשש מפני צבאות אנגליה וצרפת, אבל פון-בוק וגודריאן¹ המשיכו להשמיד במרדף מזרחה את הכוחות הפולניים הנמלטים.
גודריאן שעט בראש דיביזיות הטנקים, ומאחוריהן השתרכו באיטיות שיירות האספקה. בדרך לוויסלה אזל הדלק בטנקים. כוחות פולניים כיתרו את הכוח של גודריאן, והקורפוס שלו עמד בפני השמדה. היה זה רגע של משבר במבצע, ובקריירה של גודריאן. אילו האירה אלת המזל פנים לפולנים וגם ליהודים, אולי הם היו מונעים את מלחמת-העולם השנייה, אם כי לא היו יכולים למנוע את נפילת ארצם. מכל מקום, השחרור מן הגרמנים היה מתרחש הרבה יותר מוקדם. גם שואת העם היהודי הייתה נמנעת, או מצטמצמת מאוד. אבל, אלת המזל לא האירה פנים, והפולנים תפקדו באופן נורמלי, זאת אומרת, גרוע מאוד. היעילות, הדחף הפנימי ולהט הקרב של הגרמנים הכריעו את הכף; שיירות אספקה גרמניות פרצו את הקווים של הפולנים, הגיעו אל הטנקים הדוממים ותדלקו אותם. שעה שהכוחות הפולניים, שהיו אמורים להגן על הוויסלה, חיפשו ממערב לנהר את ״הקורפוס הגרמני הדומם״, הגיעו הטנקים שתודלקו אל הוויסלה וצלחו אותה. נס צליחת הנהר מוטט סופית את הפולנים.² צליחת-הסער הזאת שִכנעה לא רק את היטלר המשוכנע, אלא גנרלים גרמנים בכירים רבים, שעד אז הסתייגו מהאופטימיות של גודריאן, זו שהאמינה בכוח הטמון בדיביזיות הפנצר. ההתגברות המדהימה ובת-המזל על מכשול המים המרכזי של פולין, שנחשב על-ידי מומחים לבלתי-עביר, הכשירה את הממסד הצבאי הגרמני למלחמת העולם השנייה.
בעשרת הימים הראשונים של המלחמה עבר הקורפוס של גודריאן שלוש מאות וחמישים קילומטרים. שש מאות וחמישים חיילים מהקורפוס הזה (ארבעה אחוזים מכלל אנשיו) נהרגו בעשרת הימים.

נצחון-היתר בפולין הִכה את היטלר וגם את ראשי מערכת הביטחון שלו בהלם-הניצחון (כפי שראשי מערכת הביטחון של ישראל הוכו בהלם-הניצחון אחרי מלחמת ששת הימים), ועודד אותם לתקוף גם את צרפת ואת אנגליה, אם גם היו בדרך להחלטה זו קשיים והיסוסים לא מעטים. עתה האמין היטלר שהצבא, אשר הוכיח את יכולתו בפולין, יסייע לו לכפות את תנאיו על המעצמות המערביות. הביצועים של גודריאן בפולין סייעו למפקדי הצבא הגרמני לפתח את ה״בליץ קריג״ (לחימת בזק), ולהכניע במהירות את נורבגיה, דניה, הולנד, בלגיה וצרפת.

אלה היו שני החידושים העיקריים של לוחמה זו: א. חידוש בפיקוד ושליטה: חבורת פיקוד של הקורפוס נעה ברכב שהיו בו מכשירי קשר, קרוב למקום ההכרעה ולרגע ההכרעה. כך הפך הפיקוד האופרטיבי של הגזרה לפיקוד טקטי של הלחימה. גודריאן לימד את הקצינים הבכירים בכל הצבאות איך לפקד על הלחימה ממש. רק מעטים למדו זאת ממנו מאז ועד היום כפי שניתן להִוָּכַח ממלחמות ישראל; ב. חידוש טקטי: טורי הטנקים ביצעו חדירות עמוקות, ומטוסי הצלילה ״שטוקה״³ פילסו להם את הדרך. הביצוע המבריק ביותר של מלחמת הבזק יוחס לגנרל (לימים פילדמרשל) ארווין רומל. החידוש השני הוא ה״בליץ קריג״ והוא התאפשר בגלל יישומו המוצלח של החידוש הראשון.

הגרמנים, אף שרק מעטים מביניהם הפיקו לקחים מכיבוש-הבזק שלהם בפולין, איתרו ליקויים, ניתחו אותם וניסו לתקנם: התברר, כי התֵאוּם בין חילות היבשה הגרמניים היה לקוי. הוא היה טוב די למלחמה נגד הפולנים, אך ראשי הצבא הגרמני העריכו כי לא יספיק למלחמה נגד הצרפתים והאנגלים. מאז ומעולם היה הקרב שילוב של אש, תנועה ותחבולה (אינטליגנציה). מימי נפוליאון שלטה הארטילריה בשדה הקרב, והיא שהטילה על האויב את כמות האש העיקרית. באש הזאת, ובתחבולותיו של נפוליאון, טמון ההסבר לניצחונותיה של צרפת בתחילת המאה התשע-עשרה. כמו במלחמות נפוליאון, גם ב-1939 בפולין, נגררו לשדה הקרב רוב תותחי השדה הגרמניים (והפולניים) על-ידי סוסים, למרות שבינתיים הומצא מנוע הבעירה הפנימית, ופון ז׳אקט ביקש, עוד בשנות העשרים, להפוך את הצבא הגרמני לצבא ממונע. תותחים נגררים לא יכלו לעמוד בקצב התקדמות הטנקים, שלושים קילומטר לשעה. גם התותחים המתנייעים, על גבי רכב זחלילי, לא היו יעילים להתקפת-בזק, ואפילו לא התותחים של הטנקים עצמם, תהיה יעילותם אשר תהיה.
מפקדים מתכננים מתקפת הרעשה ארטילרית, לפי נקודת מוצא של היחידות התוקפות, ומתחשבים בקווי עצירה. הפגזה או הפצצה לפני קווי העצירה עלולה לסכן את התוקפים עצמם, ולהרוג אותם ב״אש ידידותית״. טווח תותחי הטנקים מוגבל לקילומטרים מעטים, והם בלתי-יעילים לטווחים קרובים מאוד, ובייחוד נגד חי״ר מוסווה, שנעזר במכשולי קרקע ובנשק נגד טנקים, כפי שצה"ל למד במלחמת יום הכיפורים. לארטילריה מכל סוג שהוא אין פתרון לנקודות מוצא ניידות (כפי שלמד צה״ל בכל מלחמותיו), כי את הארטילריה המתנייעת והנגררת יש לעצור ולכוון לפי נתונים של נקודות מוצא ושל קווי עצירה. נתונים כאלה אין ב״בליץ קריג״, כי נקודות המוצא שלו נעות בקצב מהיר, יחסית, ולארטילריה אין יכולת לתת סיוע צמוד לנקודות מוצא הנעות מהר. כדי להשיג את מטרותיו של היטלר בעזרת הטנקים של גודריאן, צריך היה לפלס להם דרך באש צמודה, שלא תפגע בהם עצמם, ותשמיד את האויב העלול לסבך אותם בתנועתם. את הפתרון נתן מפקד חיל-האוויר הגרמני, הרמן גרינג, שהעמיד את מטוסיו לרשות הקרב הטקטי בארטילריה מעופפת,⁵ יחד עם ביצוע המשימות האחרות של החַיִל (שמירת שמים נקיים ממטוסי אויב מעל שדה הקרב וכו׳).

ב״בליץ קריג״ שפותח בין ספטמבר 1939 למאי 1940, אמורים היו מפציצי ה״שטוקה״ לטוס לפני נקודות המוצא הנעות, לפגוע במקצת מן המגינים, למוטט את רוחם של האחרים, להכותם בהלם או להניסם, ולאפשר לטנקים לסיים את המלאכה. נכונות חיל-האוויר הגרמני לשמש ארטילריה מעופפת, כמשימה עיקרית ובכמויות גדולות – היא יחידה במינה בהיסטוריה של חילות האוויר. היא חייבה השקעה רבה, והיה בה סיכון לגבי מאות מפציצי הצלילה וטייסיהם. בגרמניה של 1940 הייתה נכונות לעשות זאת.⁶
כדי להצליח במשימה הזאת הגדיל צבא גרמניה את דיביזיות השריון שלו מ-6 דיביזיות בפלישה לפולין ל-10 דיביזיות במתקפה על צרפת. תעשיות הנשק הגרמנית והצ׳כוסלובקית, שעבדו במלוא הקיטור, סיפקו חלק מן הצרכים. היתר הושג על-ידי הקטנת תקן הטנקים לדיביזיה. בטקטיקת ה״בליץ קריג״ ניתן היה להשיג את ההכרעה במספר מוקטן של טנקים, ובלבד שהטנקים המובילים בשדרה יתַפקדו כהלכה. היה זה הימור שהגרמנים נטלו על עצמם. במאי 1940 היו לגרמניה 3,342 מטוסים, 342 מהם מפציצי צלילה (״שטוקה״). לצרפת ולכוח המשלוח הבריטי היו 1,329 מטוסים, 54 מהם מפציצי צלילה. לצרפתים ולבריטים יחד היו אז 830 מטוסי קרב, שהיו מסוגלים להשמיד באוויר את מפציצי הצלילה, וחיל-האוויר הגרמני לקח זאת בחשבון.

בסוף שנת 1939 ובתחילת 1940 התאמן הצבא הגרמני בצליחת הנהר מוזל שבחבל הריין תחת אש. ב-14 בפברואר 1940 הציג הצבא הזה משחק-מלחמה: כיבוש מערב אירופה, שעיקרו היה מעבר מכשולי מים, פריצות עמוקות של טורי שריון אחרי פעולות מטוסי הצלילה. מלחמת הבזק נהפכה ל״מלחמת הברק״: הפצצות מן האוויר, ואחריהן שעטת הטנקים. האינטלקטואל הצבאי היינץ גודריאן היה למפקד-על קרבי. היטלר נתן לגיטימציה לתורת מלחמת הברק שלו, אף כי לא הבין את מלוא משמעויותיה, כפי שניתן להעריך מניתוח ההנחיות הראשונות שלו למתקפה בחזית המערבית (ראה להלן). היה זה מקרה נדיר של התאמה בין תורה של ביטחון לאומי (היטלר) לתורת הלחימה של הצבא (גודריאן).⁷

למרות ניצחון-הבזק בפולין, סברו רוב הגנרלים הגרמנים הבכירים שצבאם אינו בשל עדיין להתמודדות צבאית כוללת עם צרפת ובריטניה. הכרזת המלחמה של שתי האחרונות על גרמניה, יומיים אחרי הפלישה לפולין, הביכה את הגנרלים הגרמנים מאוד, ורבים סברו שהיטלר הוליך אותם שולל, מוביל אותם להרפתקה צבאית חסרת סיכוי, ושהטירוף שלו מסכן את שרידותו של הצבא, ואותם אישית (והם צדקו!). הם ניסו לדחות את רוע הגזֵרה, והעריכו שאם גרמניה לא תתקוף, גם הצרפתים והאנגלים לא יתקפו, וכך תתחולל באירופה ״מלחמה קרה״ שבמהלכה הם יכינו את צבאם טוב יותר להתמודדות אפשרית, ואולי גם יימצא הסדר בלא מלחמה.

היטלר, לעומתם, רצה מלחמה. הוא אמר שבטווח הארוך אין להימנע ממנה, כי הזמן פועל לרעתה של גרמניה וצבא ה״בליץ קריג״ שלו יוכל להביס את צרפת במהלך הכרעה יחיד. המסקנה: לתקוף מיד. מבחינה אופרטיבית היטלר צדק; מבחינה אסטרטגית ואינטלקטואלית הוא טעה. צבאו המעולה הגיע עד לגבול שקבע שרנהורסט, כמאה וארבעים שנים לפני-כן. היטלר לא הצליח להתקדם למחוזות של אינטלקטואליזם צבאי ולכן החלטתו חרצה את גורלו להשמדה. מסיבות שבהן פעל בתחילת שנות הארבעים לא היה לו שום סיכוי לחמוק ממנה.

אצלנו התרחש תהליך דומה, גם אם לא עם אותם שחקנים: הקצינים הבכירים של צה"ל, שרובם כשלו בניהול המלחמה ובקרבות היבשה במלחמת ששת הימים, מנעו את תחקור המלחמה כדי שתפקודם לא ייחשף. הדבר בלט בייחוד במערכה על ירושלים ובקרב גבעת התחמושת. הם עודדו יצירת מיתוסים על תפקודם המעולה – ההיסטוריונים והעיתונאי נענו למאווייהם. נצחון-היֶתֶר של מלחמת ששת הימים, שאת גורמיו הקשורים ללוחמה אלקטרונית לא הבינו, פיתח בהם יוהרה חסרת בסיס. את המחיר שילמנו מייד במלחמת ההתשה הכושלת מול מצרי שהתישה את צה"ל ואת החברה הישראל ואחרי שש שנים במלחמת יום הכיפורים. אותם דברים אמורים בכל המלחמות הבאות עד הטבח ביישובים בעוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023. כמו היטלר, גם כל ראשי הממשלות של ישראל ושרי הביטחון שלה לא למדו ולא הבינו לעומק את הוויית הצבא והמלחמה, לא פיקחו על הנעשה בצה"ל לא שמו לב לתהליכי הניווּן שבו, ולא ביצעו בו רפורמות חיוניות. כך זה היה ברוב הצבאות וברוב המלחמות בהיסטוריה. בגלל "עקרון השרידות" מסרבים המנהיגים והמפקדים הבכירים להודות בכך כי הנכות האינטלקטואלית הזאת הטבועה עמוק בתודעה האנושית, חלה גם עליהם וגם עלי: פחד לחשוף ליקויים, ולכן אין מפיקים לקחים. זאת הסיבה שגרמניה הובסה במלחמת העולם השנייה וישראל קורסת היום.⁸
______________
בשבוע הבא: ההחלטה לתקוף את צרפת; קרב קאנאי של חניבעל כמודל; הגנראל הנאצי-יהודי פון מנשטיין-לוינסקי; היטלר כאסטרטג מעולה; מקריות ומזל שהולידו את אחד המבצעים הצבאיים המוצלחים ביותר בהיסטוריה; הסיבות למצב הגרוע שאליו נקלעה ישראל מאז 7 באוקטובר 2023

1.האחוזה של משפחת גודריאן הייתה בפרוסיה המזרחית, מצפון-מזרח לפולין. גודריאן ביקר אצל בני משפחתו במהלך הקרבות. הקשר המשפחתי הזה היה אחת הסיבות לנצחון-היתר. גודריאן היה מעוניין בקשר יבשתי גרמני בין גרמניה לפרוסיה המזרחית. אחרי מלחמת-העולם השנייה סופחה פרוסיה המזרחית לפולין.
2. חשש מפני חוסר דלק לטנקים הניע את מפקד חזית הדרום, במלחמת יום הכיפורים חיים בר-לב, למנוע מאריאל שרון להתקדם מערבה, צפונה או דרומה, בראש האוגדה שלו, אחרי צליחת תעלת סואץ. כך נמנעה האפשרות למוטט את הצבא המצרי ולהכריעו .על כך לא סלח שרון לבר-לב עד מותו כפי שהוא העיד באוזנַי לאחר שפרסמתי ראיון עם בר-לב ב"דבר השבוע". שרון אמר לי: "אני קובר גוויות ואתה מחיה אותן".
3. פיתוח גרמני של מטוס צלילה אמריקני, שנעשה בו שימוש לטיסות ספורט. בין שתי מלחמות העולם הייתה התעופה הספורטיבית מפותחת מאוד בגרמניה, לכן היה הצבא הגרמני יכול להקים במהירות חיל-אוויר יעיל מאוד.
4. הפקת לקחים, במובן של הבנת האֵרוע, כמעט שאינה אפשרית, בצבאות אנטי-אינטלקטואליים בציביליזציה המיתולוגית (ראה להלן). הצבא הגרמני היה, כאמור אינטלקטואלי, באופן טקטי, יותר מן הצבאות האחרים בהיסטוריה, לפיכך מגבלת האנטי-אינטלקטואליות והמיתולוגיות לא הייתה חריפה אצלו כפי שהייתה והִנה אצל יתר הצבאות. היה לגרמנים, בתחילת מלחמת-העולם השנייה, יתרון נוסף: המפקדים הבכירים שפיקדו ישירות על הלחימה, בפרוץ המלחמה הארוכה הזאת, המשיכו לפקד עליה גם בשלב השני ובו הם יישמו את ניסיונם. היינץ גודריאן, שהיה נביא ה״בליץ קריג״, היה המפקד הטקטי המרכזי בפלישה לפולין והיה גם המפקד הטקטי המרכזי בפלישה לצרפת אחרי תשעה חודשים.
5. צה"ל הגיע לכך רק במלחמת "חרבות ברזל" ב-2023–2024.
6. למרות כל הבקשות והתחינות לא נתן חיל-האוויר הישראלי אפילו מעט מזעֵיר מן הסיוע הזה ל״בליץ קריג״ המתוכנן של אוגדת אברהם אדן ב-8 באוקטובר. ראה להלן.
7. על ההתאמה הזאת הצביע איש חיל-האוויר, אל״מ (מיל׳) אורי דרומי (מנהל לשכת העיתונות הממשלתית כשהיה מפקד ״מערכות״, בהקדמה שכתב לספר של לין דייטון, ״בליץ קריג״, שיצא לאור בהוצאה זאת. דרומי כתב שלמפקדי הצבא, המבקשים לשרת מטרות לאומיות, כדאי ללמוד היטב את המקרה הזה. אפשר להסיק מהצעה זו, שיש סתירה בין תורת הביטחון הלאומי של ישראל לבין תורת הלחימה של צה״ל. דרומי אמר לי, בשיחה פרטית, באמצע שנות השמונים, שתפקידו ומעמדו אינם מאפשרים לו לבקר את צה״ל במישרין, לכן בחר לבקר כך, בעקיפין, את ליקויי מערכת הביטחון הישראלית.
8. את הליקוי הבסיסי הזה הטבוע בעצם, פיתחתי לעומק בספרי, "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות", הוצאת שרידות, מהדורה שלישית, 2011. התפרסם לראשונה בעברית ובאנגלית בשנת 1991; ובמסה שלי: "הפילוסופיה של הביטחון".