גודריאן, סינוואר ואנחנו

הַיינץ גוּדֶריאַן נולד ב-1888 באחוזה בפרוסיה המזרחית, למשפחה שהייתה מצאצאי האבירים הטאוטוניים, שכבשו את פרוסיה במאה השלוש-עשרה מידי השבטים הבַּלְטים, בעקבות מלחמה אכזרית. האבירים האלה, בראשות מלכם בן שושלת הוֹהֶנְצוֹלֶרְן, נטו לזרם הקלבֿיניסטי שבנצרות הפרוטסטנטית, וראו בחיזוק ובהצלחת המדינה צו דתי. הם היו הגרעין הצבאי שהפך אזור נידח ועני בגרמניה לגורם המוביל לאיחודה של גרמניה במאה התשע-עשרה, ולכוח שעשה אותה למעצמה. הצלחת המדינה, כצו דתי, קיבלה את גיבושה הרוחני בפילוסופיה של פרידריך הֶגֶל, והיא ״האנזים״ שהניע את פרידריך הגדול במאה השמונה-עשרה, את אוטו פון בּיסמרק במאה התשע-עשרה ואת גודריאן במאה העשרים (ולא רק אותם בלבד), לנהוג כאנשי זרוע האבירים, ולאמץ את קוד ערכי הנשיאה באחריות כקוד של התנהגות (ראה להלן). הם הבינו שהצלחת המדינה מותנית במערכת ביטחון יעילה, שאינה 'מתקרנפת' אל מול הגחמות האידיאולוגיות של בעלי השררה, הפועלים בכל מערכת היררכית.¹

במשפחתו של גודריאן, מצד סבתו אמה הילר, היו גנרלים שנלחמו בצבאו של פרידריך הגדול ב"מלחמת שבע השנים", ובצבאו של פרידריך וילהלם השלישי במלחמות נגד נפוליאון. אביו של גודריאן היה קצין בצבא הפרוסי הסדיר, ביחידות של הפרשים הקלים, ואחר-כך בחיל הרגלים ובתותחנים. עד מלחמת-העולם הראשונה נחשבה הארטילריה לחַיִל המתוחכם ביותר, והקצינים ששֵרתו בה זכו להשכלה רחבה יותר מקצינים בחילות אחרים.² היינץ גודריאן, ואחריו אחיו פריץ, ספגו בבית אווירה צבאית וחשיבה צבאית, ומשנת 1901 למדו בבתי-הספר הצבאיים שבהם הייתה נהוגה משמעת ברזל. היינץ היה חניך מצטיין. על-פי אישיותו ומפעליו, ניתן לשער שלהיינץ גודריאן הייתה תקשורת גנטית עם אבותיו ואבות-אבותיו אנשי הצבא, ותקשורת עם תודעות גבוהות, שאִפשרה לו להבין לעומק את הוויית הצבא והמלחמה. תקשורות אלה עיצבו אותו לאישיות כה יוצאת דופן בהיסטוריה הצבאית ובצבא הגרמני, במחצית הראשונה של המאה העשרים.³

ב-1912 נענה הבן להמלצת אביו ונכנס לבית-ספר לקציני קשר. את ההמלצה נימק האב בכך שללימודי הקשר יש עתיד, בגלל פיתוח טכנולוגיות חדישות בתחום זה. אם אומנם יש צורך בדוגמה לחשיבותו של מקצוע העתידנות – זו הדוגמה. היה זה מקרה יוצא דופן: אב, שמוצאו מן האצולה הצבאית הפרוסית והוא קצין פרשים, מייעץ לבנו להצטרף ליחידת טלגרף, שמאז ומעולם, וגם בימינו, לא נחשבה ליוקרתית. זה היה ״בינגו״ היסטורי, ממש כמו שהייתה בחירתו של נפוליאון בלימודי התותחנות. ומאחר שהטכנולוגיות המקובלות היום לאיסוף, קליטה והפצת מידע היו עוד באִבָּן בתחילת המאה העשרים, הרי מי שהבין את הפוטנציאל הטמון בהן הבין טוב מאחרים את שדה הקרב העתידי. דוגמה להבנה כזו היא הצלחתה של ארצות-הברית במלחמת המפרץ בשנת 1991. סוד הצלחה זה נעוץ, בעיקר, במאמץ לסַגֵל תרבות של תקשורת אינטליגנטית בתנאֵי שוויון בצבא האמריקני, שהביא לתוצאות גדולות יותר מאלה שהושגו בצבאות אחרים, ובשליטתו של הגנרל נורמן שוורצקופף בטכנולוגיות של תקשורת ומידע.⁴ אפילו בשנת 1991 נחשבת שליטה טובה בתחום זה להצלחה אדירה, שהרי מלחמת וייטנאם הייתה כישלון מוחלט של האמריקנים. אביו של גודריאן הקדים אפוא את שוורצקופף בשבעים שנה, ובשעון הטכנולוגי-מדעי של המאה העשרים, זה נס כשלעצמו.

בבית הספר לקציני קשר למד גודריאן ביסודיות אנגלית וצרפתית. השליטה בשפות אלה עזרה לו לקרוא, אחרי המלחמה, את מאמריהם של פּוּלר, לידל הארט ודה-גול, ולקלוט מהם רעיונות על שדה הקרב העתידי. כנפוליאון בשעתו, הוא היה החניך הצעיר ביותר, והמצטיין במחזורו. בשנת 1913 התקבל לאקדמיה למלחמה. מלחמת-העולם הראשונה קטעה את לימודיו, לפני סיומם. הוא שֵרת בגזרת ורדן כמפקד תחנת אלחוט, אחר-כך שרת כקצין מודיעין וכקצין אספקה דיבֿיזיוני. הוא עצמו היה בשטח בעת מתקפת טנקים בריטית, והתרשם מאוד מהשפעתו ההרסנית של כלי הלחימה החדש על רוח הלוחמים הנתקלים בו, ומן הפוטנציאל הטמון בו. ב-1918 הוא עבר קורס קציני מטה, במשך חודשיים, בעיר סדאן, ובאותה סביבה הפתיע את העולם בשנת 1940, כשעמד בראש קורפוס (שלוש אוגדות) שהתגבר על מכשול מים בלתי-עביר, לכאורה.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה נשאר גודריאן בצבא הקבע, וצורף למטה התובלה הצבאית הממונעת. ב-1929 דיבר על הצורך לבסס את זרוע היבשה על דיביזיות ניידות משוריינות, שבמרכזן יחידות הטנקים. ב-1937 התפרסם ספרו ״הקשב - שריון״, שבו ניתח את מִבצעי הטנקים של צרפת ובריטניה במלחמה, וטען שהטנקים לא תקפו בעומק מספיק, ולא גיבו את התקפותיהם בחרמ״ש, או לפחות בחי״ר ממונע, כדי לנצל את הפריצה אל מערך האויב, על-מנת ״להשמיד בבת-אחת את סוללות הארטילריה שלו, את עתודותיו ואת מפקדותיו״. הטנקים נעו באיטיות בקצב של חי״ר וארטילריה נגררת-סוסים, והוטלו למערכה טיפין טיפין, ולא באגרופי שריון, כפי שראוי היה לעשות. הוא העריך שעם דיביזיות ממוכנות במלואן ניתן להגיע לשיתוף פעולה. על הטנק להיות בעל ״שריון מספיק כדי להעניק הגנה מפני השפעת נשק הנ״ט של האויב; על טנק זה להיות מהיר יותר ובעל טווח-פעולה גדול יותר מטנק הליווי לחיל רגלים, שהיה בשימוש רחב בצרפת; יש לחמש אותו במקלעים ובתותחים עד 75 מ״מ״. בספרו, המליץ לאמן את מפקדי הטנקים לפעול בצוותי לחימה גדולים, כדי ליצור ריכוז מקסימלי של עוצמת אש. בעקבות הטנקים יגיע לשדה הקרב חיל רגלים ממונע, שיטהר את הגִזרה שהובקעה. תותחים מתנייעים נגד טנקים יאבטחו את אגפי הדיביזיה הזאת מפני טנקי אויב, והארטילריה המצורפת אליה תהיה מתנייעת על רכב זחלי. הוא הדגיש, בספרו, את הצורך לתקוף בשפע של טנקים ובקצב מזורז את מערך ההגנה העיקרי של האויב. את עתודות השריון של האויב יש להשהות בעזרת כוח אווירי טקטי, ועמדות שולטות וחיוניות בעורף האויב יש לתפוס בעזרת גייסות מוצנחים שיפתחו מסדרונות לשריון המבקיע.⁵

ספרו של גודריאן תורגם מיד על-ידי המודיעין הצרפתי, והופץ בקרב הקצינים הבכירים של צבא צרפת, בתוספת אזהרה מפני דיביזיות השריון הנבנות בגרמניה. איש ממקבלי ההחלטות הבכירים לא טרח לקרוא את הספר, לא לפני המלחמה ולא אחרי שגודריאן פיקד על הכוחות הממוכנים בזמן השתלטות גרמניה על אוסטריה, ועל קורפוס שריון בכיבוש פולין.

לו קראו הקצינים הצרפתים את הספר ברצינות, היו יודעים מה צפוי להם במאי 1940 בגזרת סדאן, שבה לחם הקורפוס של גודריאן, וגם בגזרות אחרות, וכך היו מתכוננים טוב יותר לקראת המבחן המכריע שלהם. רמטכ״ל צבא צרפת, הגנרל מוריס גמלאן, שהיה אינטלקטואל והִרבה לקרוא ספרים על תולדות האמנות, לא טרח לקרוא את גודריאן.

האם יש רשלנות פושעת מזו?⁶

בשנת 1935 הוקמו בגרמניה שלוש דיביזיות השריון הראשונות. גודריאן פיקד על אחת מהן; ב-1938 היה הממונה על הגייסות הניידים במטכ״ל הגרמני. היו קצינים בכירים ממנו בצבא הנאצי (פון רונדשטט, פון בוק, פון קלייסט), והיו קצינים מבריקים לא פחות ממנו (פון מנשטיין), אבל המפגש בין גודריאן להיטלר הוא שהוליד את ה״בליץ קריג״, הקרב שהביא להכרעה מהירה בפולין, ולהידרדרות המלחמה ההיא עד כדי מלחמת-עולם שנייה. רוב המומחים הצבאיים של התקופה היו משוכנעים שבלי כוח גדול של ארטילריה מתנייעת, לסיוע ולחיפוי, לא יוכל לשרוד שום כוח המנסה לבצע מלחמת-בזק. הסתייגו לא רק השמרנים הזקנים אלא גם אנשי השריון הצעירים והמנוסים. גודריאן היה היחיד, לפני המלחמה, שחשב אחרת. היה היגיון רב בטיעון של בני-הפלוגתא שלו, ובמבט כולל של מלחמת העולם השנייה התברר שהם צדקו. חזון השריון של גודריאן הוכיח את עצמו רק בפרוץ המלחמה ובשלבים שבהם הופתע האויב. גודריאן לא התחייב לכבוש את כל העולם, אפילו לא את כל אירופה במתקפת בזק. הוא התחייב לשבור את הקיפאון בשדה הקרב, שאִפיין את חזית המערב במלחמת-העולם השנייה, והוא עמד בהבטחתו ואף יותר ממנה ובכך הפתיע אף את עצמו. ה״בליץ קריג״ של גודריאן נועד להפתיע את מגיני האויב ולקצור את פירות ההפתעה בקו הדם. הוא לא נועד להכריע אויב שהתאושש מן ההפתעה ושהפיק את לקחיה. במלחמת-העולם השנייה נותר די זמן אחרי ההפתעה הראשונה כדי שהבריטים, האמריקנים והרוסים יתנו תשובה למתקפת הבזק (כפי שמצרים וסוריה נתנו במלחמת יום הכיפורים תשובה למהלכי ההפתעה של צה״ל במלחמת ששת הימים וכפי שהחמאס נתן ב-7 באוקטובר 2023 לעוצמתו המודממת של צה"ל).

היטלר הלך דווקא אחרי גודריאן, ולא נטה לעמדת רוב המפקדים, למרות העובדה שהיטלר לא היה מומחה צבאי.

יישׂומה המוצלח של מלחמת-בזק לא היה תלוי בדיביזיות השריון, לא במפציצי הצלילה, אפילו לא בשיתוף הפעולה בין החילות והזרועות השונים; הגורמים להצלחה הזו היו יכולתו של גודריאן להבין את הוויית הצבא והמלחמה, המיזוג הגאוני באישיותו, של יסודות התיאוריה והפּראכּסיס, דבקותו בתפיסותיו למרות התנגדות הממסד השמרן וקנאת הבכירים ממנו, וההלם שהוכו בו אויביו, בעלי-החיים היבשתיים, בגלל צליחה מהירה של מכשולי מים בעוצמה גדולה מאוד, והפעלה צמודה של ארטילריה מעופפת: מטוסי ה״שטוקה״ היכו בהלם את הלוחמים הפולנים, הצרפתים והאנגלים, לא רק בגלל הפּצצות ומכונות-הירייה שלהם, אלא גם בגלל רעש הצופרים המחריד שהתלווה אליהם. גודריאן היה לא רק מנביאי לוחמת השריון אלא גם טקטיקן גאוני. את התכונה הזאת לא ניתן לתלות בנביאים האחרים: פּולר, לידל הארט ודה-גול. להמיט הלם על האויב, הוא שֵם המשחק של הגאונים הצבאיים.⁷

ב-7 באוקטובר 2023 הפתיע מנהיג החמאס, יחיא סינוואר, את מדינת ישראל ואת מערכת הביטחון שלה במבצע "מבול אל-אקצה", זיעזע כל מה שקשר בישראל לביטחון וחשף את חוסר הבנתם של מנהיגי ישראל ומפקדי צבאה בהוויית הצבא והמלחמה. צה"ל הגיב בעוצמה במלחמת "חַרְבות ברזל", ובעת כתיבת שורות אלה אחרי חצי שנה הוא מדשדש בין עזה לרפיח וסינוואר ממשיך להכות את ישראל גם באמונה של הישראלים בעצמם וגם ביחסי החוץ של ישראל. ספק אם הייתה בהיסטוריה הצלחה כזאת של ארגון טרור קיקיוני במלחמתו במעצמה צבאית שמנהיגיה ומפקדיה בורים ועמי-ארצות בהוויית הצבא והמלחמה. במבצע "מבול אל-אקצה" היכה סנוואר את ישראל וגרם לה נזקים יותר מכל מלחמותיה עד כה.

הלקח: לא אמצעי לחימה מבטיחים נִטרול הפתעות צבאיות אלא הקוגניציה – ידיעה רחבה והבנה עמוקה של המציאות הביטחונית, המשתנה ומתחדשת ללא הרף. כאן הנשק הוא הכרת המציאות המורכבת עד אבני היסוד שלה, בלי מיתוסים והסתרת כישלונות ופגמים. נשק זה לא פותח בישראל והוא שימש יפה את סנוואר אף שבמחצית חייו הבוגרים הוא בילה בכלא ישראלי ושם כנראה למד את נקודות התורפה שלנו בעוד שאנחנו לא הבנו אותו ואת ארגונו כלל. על כך בוכה הנביא.
_______________________
בשבוע הבא: ברית ארוכה בין גרמניה לברית המועצות; המטרה של גרמניה וברה"מ הייתה פולין; יהודי פולין לא הבינו מה מאיים על שרידותם; פיתוח ה"בליץ קריג" הגרמני; הגנרל היהודי גאורגי שטרן מפתח את מלחמת הבזק הרוסית; תורת הביטחון של ישראל; תוכנית "תנופה" של הרמטכ"ל אביב כוכבי שכשלה במבחן 7 באוקטובר ו"חַרְבות ברזל".

1. כאשר מערכת הביטחון הגרמנית 'התקרנפה' אל מול היטלר, בזמן ותוך כדי מלחמת-העולם השנייה, החלה גרמניה להפסיד את המלחמה במערכות הצבאיות העיקריות, והובסה לבסוף.
2. נפוליאון היה קצין תותחנים.
3. על השערת התקשורת הגנטית, ראה ״סוד קסמה של רחל המשוררת״, שם.
4. ראה ״תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות״: ״האתגר החומייניסטי-צדאמי״.
5. במלחמת יום הכיפורים (ואפילו בשתי מלחמות לבנון), שלא לדבר על מלחמות קודמות, לא יִישׂם צה״ל אף לא אחד מן העקרונות האלה, למרות שרבים ממפקדי השריון שלו ראו את עצמם ״גודריאנים״ ישראלים, המסוגלים לתפקד טוב יותר מרבם, שהרי הוא היה בסך הכל פרוסי והם יהודים. בפרוץ המלחמה היו הטנקים של צה״ל פרושׂים ביחידות קטנות לאורך כל החזית, ואחרי שהמלחמה פרצה הם הוטלו טיפין טיפין לשדה הקרב; כשצה״ל חזר לעצמו ותקף ב-8 באוקטובר, התקדמו עוצבות השריון בפריסה רחבה, ולא בריכוז כוח בפריסה צרה, כדי להבקיע את מתחמי האויב, כפי שגרם גודריאן. צנחנים ישראלים לא הופעלו מעבר לקווי האויב, כדי לסייע לעוצבות השריון, והחרמ״ש והארטילריה הצמודה חדלו מלהיות גורם צבאי, אחרי מלחמת ששת הימים.
6. לוועדת אגרנט, שחקרה את מחדל מלחמת יום הכיפורים, התברר שאמצעי לחימה ושיטות לחימה שהפתיעו את מפקדי צה״ל, היו ידועים לאמ״ן, והמידע הזה הופץ בקרב המפקדים הבכירים בחוברות מסווגות. אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, אמר לחברי הוועדה שהוא לא טרח לקרוא את החוברות האלה. מה הפלא שהופתע? האם יש רשלנות פושעת מזו?
7. 1975, ״Guderian - Panzer General״, .Macksey K.