יומן אמריקני: הקיץ הוא לא זמן טוב למלחמות

25 דקות ברכבת התחתית לאוניברסיטת קולומביה. שקט ברכבת, שקט בקמפוס. המלחמה נמשכת אבל הסמסטר נגמר. כך שהמחאות נגד ישראל גוועות, גם כאן וגם בשאר המרחבים האוניברסיטאיים. עניין משונה: לכאורה, היו צריכות להתגבר אחרי התקרית הקשה השבוע. לכאורה, היו צריכות להחריף לאור מה שנראה כמו מתקפה נרחבת, נמשכת, ברפיח. אבל הסמסטר נגמר. ממוריאל דיי שצויין השבוע מסמן את תחילתו של קיץ, ולאמריקנים יש תוכניות אחרות לקיץ. אנחנו נלחמים, הם נופשים. עזה תמתין לסמסטר הבא, או אולי לוועידות המפלגות בהמשך הקיץ.

מה שקרה בסמסטר האחרון ישפיע כנראה על קמפוסים רבים בשנים הקרובות. חשבון נפש? לא בהכרח. בעיקר רצון אדמיניסטרטיבי לשרוד. חוקי המחאה הנהוגים בקמפוסים עוצבו בימים החמים של מלחמת ויאטנם, בסוף שנות השישים. באיזון הנדרש בין החופש לצעוק ולמחות לבין הרצון לקיים שגרת חיים ולימודים, המטוטלת הוסתה בחדות לכיוון חופש הביטוי. כל כך בחדות, עד שמתוך החופש צמחה אורתודוקסיה חדשה: חופש טוטלי של ביטוי - למי שמבטא את העמדות הנכונות. אם פעם האוניברסיטאות או הרשויות בלמו, לעיתים בכוח, גילויים של ביטוי שחרגו מהמקובל עליהם - בעידן החדש הסטודנטים עצמם, אבירי הביטוי, הם שבלמו, לעיתים בכוח, גילויים של ביטוי שחרגו מהמקובל עליהם.

הקרב נעשה מבלבל. מי בעד חופש ומי בעד מגבלות על החופש. דונלד טראמפ, בתקופת כהונתו כנשיא, טען שעמדות של תומכיו מושתקות בקמפוסים. אפשר להסתייג בנחרצות מהעמדות שלו, ועדיין להסכים שבעניין הזה צדק. אקטיביסטים באוניברסיטאות הפליאו ללהטט בשני טיעונים, לכאורה סותרים. מצד אחד, הם רצו חופש מלא לומר את מה שעל ליבם - כולל קריאות לחיסולה של מדינה שאת מדיניותה אינם מקבלים כלגיטימית. מצד שני, הם התלוננו על פגיעה ברגשותיהם כאשר הושמעו טיעוני נגד, ותבעו הגנה מפני עמדות שהגדירו "מטרידות". האמריקנים לא השתכנעו.

הנה, זה דבר שראוי לציין: בלהט הדיון על ההפגנות נשכחה העובדה שהציבור האמריקני לא ממש התאהב במפגינים. למעשה, יש לא מעט אמריקנים שאמנם מסתייגים ממדיניותה של ישראל, ובכל זאת מרגישים שהמפגינים נגדה בקמפוסים "הלכו רחוק מדי". 77% מתומכי המפלגה הדמוקרטית במדינת ניו-יורק תומכים בסטודנטים שמפגינים באופן מסודר נגד "הסבל שנגרם בעזה". אבל 62% מהדמוקרטים (ו-70% מכלל הניו-יורקים) מרגישים שהמפגינים הלכו "רחוק מדי", ותומכים בגיוס המשטרה לפיזורם. המוחים, כתב ארון בלייק בוושינגטון פוסט, נכשלו בניסיון "לכבוש את לבם" של האמריקנים. מוקדם לומר שההפגנות היו בומרנג שיפגע במטרה שלשמה התקיימו. אבל לא מוקדם לומר שיש סימן שאלה המרחף מעל האפקטיביות שלהן. הן בלי ספק מקשים על יהודים וישראלים לתפקד בקמפוסים שמבקשים בעיקר שקט. אבל בציבור הרחב חוללו גם רוחות של הסתייגות ולעג.