"מלכודת הדבש" של ביידן לישראל

נאומו המכונן של הנשיא האמריקני (ב-31 במאי 2024) בסוגיית סיום המלחמה ברצועת עזה, היה מלאכת מחשבת של דיפלומטיה מתמרצת, רצופת פיתויים, ייפוי העובדות ושרטוט חזון אחרית הימים.

אין ספק כי המהלך שנקט ביידן הוא חסר תקדים במסגרת היחסים המיוחדים שבין ארה"ב לבין ישראל; עשיית אאוטינג, בכוונת מכוון, למתווה רגיש ביותר לשחרור החטופים שבידי חמאס, שהועבר על-ידיי ישראל לגורמים המתווכים, חורגת מכללי המשחק המקובלים במערכת הבינלאומית.

לגופם של הדברים, מזדקרת לעין מניפולציה מתוחכמת של ביידן; לפי היגיון זה, כלום ייתכן שמדינה תתנכר להצעה שהיא עצמה יזמה? יתר על כן, אם כך, מדוע שלא לכרוך את סוגיית שחרור החטופים בקונטקסט הנכסף של סיום המלחמה?

הנשיא האמריקני מודע היטב לנסיבות הפוליטיות המורכבות והרגישות בישראל, ובפרט לאילוצים הרובצים על ראש הממשלה בהתייחס לסוגיית המשך המלחמה מול חמאס ברצועת עזה. הוא יודע גם יודע, כי האגף הימני בקואליציה עומד על דעתו כי סיום המלחמה יתאפשר רק לאחר השגת מטרותיה, ללא פשרות, מחד-גיסא, ומנגד, מתנוסס כסוג של "חרב מתהפכת", הצפי לפרישת המחנה הממלכתי, אשר נחשב ל"גורם האחראי" מהממשלה, מאידך-גיסא.

בהחלטתו הדרמטית לתת פומבי להצעה מרחיקת הלכת של קבינט המלחמה הישראלי, מצא עצמו הנשיא ביידן בוחש ללא ניד עפעף בפוליטיקה הפנימית הישראלית, שכן נהיר לו שההצעה האחרונה שנמסרה למתווכים מול חמאס, תחייב גם את אישורו של הקבינט המורחב, ועל כן, מתקיים ספק של ממש כי בהרכבו הנוכחי יינתן לה "אור ירוק".

מעבר לכך, קרוב לוודאי שהממשל האמריקני חושד כי ראש הממשלה, נתניהו, העריך מלכתחילה, כי חמאס ידחה גם את ההצעה הישראלית האחרונה, באופן שיציג ללא כחל ושרק את ארגון הטרור כסרבן, וכפועל יוצא מכך, יתחזק מעמדו של נתניהו בקרב הימין הישראלי ותובטח שרידותה של הקואליציה, זאת ללא צורך בחשיפת פרטי ההצעה הישראלית.

לפיכך, האאוטינג שנעשה להצעת קבינט המלחמה על רבדיה השונים, נועד גם לתקוע טריז בקרב מרכיבי קואליציית נתניהו, מעצם החידוד כי ראש הממשלה נתן ידו למתווה המוביל לסיום המלחמה, גם מבלי שהושגו מטרותיה, בניגוד מוחלט להצהרותיו הפומביות בנדון.

מנגד, כאשר הנשיא האמריקני מצמיד פרשנות סמי-מגמתית של מתווה ההסכם שהציעה ישראל, ובכלל זה כריכת עסקת החטופים בסיום אפקטיבי של המלחמה, ובמשתמע גם בשימור משילותו האזרחית של חמאס ברצועת עזה אף ביום שאחרי, הרי שניתן לזהות בכך סוג של הנחת פיתוי של ממש לפתחו של הארגון הג'יהאדיסטי.

בנסיבות כאלה עלולה ממשלת ישראל דווקא, להיות מוצגת כסרבנית, על כל המשתמע מכך, הן במישור הפנים-ישראלי והן בזירה הבינלאומית, וכתוצאה מכך יועצם הלחץ הציבורי בישראל להפלת הממשלה וממילא להפסקת המלחמה בתנאים נחותים פי כמה. כך אפוא, פועל הנשיא ביידן למעשה כדי לכלוא את ממשלת ישראל בסוג של "מלכודת דבש", באופן שיותיר בפניה את הבחירה בין הרע לבין הרע יותר.

שומה אפוא על ממשלת ישראל שתדע לבור את המוץ מן הבר, באופן שיבטיח את האינטרסים החיוניים שלה, זאת לצד הניסיון המובן מאליו, ליישר קו עם ממשל הנשיא ביידן, בכל הקשור למניעת אי-הבנות בפרשנות האולטימטיבית לרזי המתווה המוצע לשחרור החטופים. בכל מקרה, יש להימנע מללכת שבי אחר "חזון אחרית הימים" ששרטט הנשיא האמריקני בניסיונו להסליל את ישראל לעבר הימור מסוכן על ביטחונה.