הפסקת אש ותהליך איזורי: תלוי במדיניותה של ישראל

ארה"ב ומדינות ערב – מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות ומרוקו – וכן מדינות המערב, הציגו מתווה בן שלושה שלבים להפסקת המלחמה ברצועת עזה ולכינון קואליציה ביטחונית-כלכלית אזורית.

• רכיב ראשון: הכרזה על הפסקת אש ברצועת עזה ובגבול ישראל-לבנון. תנאי להפסקת האש הוא עסקה לשחרור החטופים. בד-בבד, יורחב הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה וכוחות צה"ל ייצאו מהערים ומחנות הפליטים ברצועה.

• רכיב שני: צעדים לייצוב הרצועה ולכינון מנגנון שליטה אזרחי, מחובר לרשות הפלשתינית. הקמת מנהלת טכנוקרטים המחוברת לממשלת הרשות הפלשתינית ברמאללה, מאוישת על-ידי אנשי מקצוע ומומחים בעיקר עזתיים, שתקבל את האחריות לניהול התחומים האזרחיים ברצועה.

כינון כוח משימה בין-ערבי שיסייע ל"רשות פלשתינית מתחדשת" ביישום רפורמות ויתמוך במהלכים להשבת שליטתה ברצועת עזה, כך שחזרתה לאזור תזכה לאהדת האוכלוסייה המקומית. הקמת מנגנון שיטור לרצועת עזה שיאומן במצרים בהכוונת המתאם הביטחוני האמריקני, ויהיה אחראי על הסדר הציבורי ברצועה. כל עוד לא משוחררים כל החטופים הישראלים - ישראל אוחזת במרחב האבטחה, במסדרון נצרים ובציר פילדלפי, ואינה מוותרת על חופש הפעולה הצבאי נגד איומי ותשתיות טרור ברצועה.

• רכיב שלישי: קידום תהליך מדיני בחסות אזורית. כינוס ועידה אזורית ובינלאומית, שבמסגרתה יוכרז על כינון יחסים רשמיים בין ישראל לסעודיה, וכן גיבוש קואליציה ביטחונית-כלכלית אזורית בהובלת ארה"ב ובהשתתפות מדינות ערב המתונות וישראל.

תוקם ועדת פיקוח בראשות ארה"ב ובהשתתפות ירדן, מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, כדי לוודא שאכן הרשות הפלשתינית מיישמת את הרפורמות הנדרשות ממנה, כך שתהיה שחקן ראוי לקידום הסדר מדיני. אם אכן תפסוק הוועדה, כי מיושמות הרפורמות הנדרשות והרשות תוכיח יכולת שליטה אפקטיבית, יותנע תהליך מדיני בין ישראל לרשות, כדי לסלול את הדרך לקראת מציאות של שתי מדינות לשני עמים.

דרישות מישראל: הקפאת הבנייה בהתנחלויות שמחוץ לגושי ההתיישבות; הקמת תשתיות תחבורה וכלכלה ביהודה ושומרון לשיפור התפקוד הכלכלי ומרקם חיי האוכלוסייה הפלשתינית; לאפשר את שיקום רצועת עזה. דרישות מהרשות הפלשתינית: הפסקתה של העברת כספים למשפחות הטרוריסטים ולאסירים; חינוך לשלום ולסובלנות; הגבלת והרחקת גורמים קיצוניים.

חמאס: דחה את ההצעה ודרש התחייבות וערבויות בינלאומיות להפסקת המלחמה וליציאת כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה. הארגון הגביר את פעילות תאי הטרור נגד כוחות צה"ל, המשיך לשגר רקטות, חיסל משתפי פעולה עם הרשות הפלשתינית ודחה את עסקת שחרור החטופים.

ישראל: משהתבררה עמדת חמאס, הסכימה לשני רכיבי המתווה – גם לסיום המלחמה וגם לנורמליזציה עם סעודיה, תוך נכונות להשתתף בתהליך מדיני שיוביל בעתיד לפתרון שתי מדינות לשני עמים.

חיזבאללה: מנהיג הארגון, חסן נסראללה, הודיע כי ימשיך במלחמת ההתשה כל עוד כוחות צה"ל שוהים ברצועת עזה. חיזבאללה, בתיאום הדוק עם אירן, ישוב ויתקוף את ישראל בכל פעם שהיא תפר את הפסקת האש מול חמאס, זאת, גם אם תהיה התקדמות במתווה לסיום המלחמה.

אירן: המשיכה להפעיל את שלוחיה נגד ישראל ומאיימת בתגובה נגד סעודיה, אם תכריז על יחסים רשמיים עם ישראל. אירן נחושה לטרפד את הנורמליזציה, אך מתקשה לנתק את הקשר בינה לבין הפסקת אש/סיום המלחמה בעזה, שכן היא מעוניינת בהישרדות חמאס. עם זאת, הצורך האירני בטרפוד הנורמליזציה גובר על שרידות חמאס, והיא החליטה להמשיך במלחמת ההתשה מול ישראל באמצעות שלוחיה.

חלום הבלהות של אירן התממש ב-14 אפריל במערך ההגנה האווירית האזורי שפעל לצד ישראל. לכן היא מאיימת על המדינות הערביות, השותפות הפוטנציאליות להסכם ביטחוני-אזורי, ממריצה את שלוחיה להגביר את פעילותם וממשיכה להעביר כספים ונשק לחמאס.

סעודיה: מעוּדדת מהנכונות הישראלית להפסקת המלחמה ולתהליך מדיני עם הרשות הפלשתינית, ומוכנה להתקדם בנורמליזציה ובתנאי שהתמורות האמריקהניות יסופקו לה, גם אם המתווה להפסקת המלחמה לא יושלם. עם זאת, כל עוד נמשכת המלחמה ברצועת עזה ובין ישראל לחיזבאללה, סעודיה מתקשה לכונן יחסים רשמיים עם ישראל ודחתה את התחייבותה ליישום מסגרת של קואליציה ביטחונית אזורית.

מצרים: מברכת על תשובת ישראל למתווה, תומכת בניסיון לייצר יציבות אזורית ומוכנה לסייע בכך. מעבירה סיוע הומניטרי לרצועה, פותחת את מעבר רפיח, אך דורשת שהרשות הפלשתינית תשלוט במעבר. מצרים מסרבת לשלוח כוחות לייצוב הרצועה, אך מוכנה לתמוך בכוח משימה בין-ערבי או בינלאומי שיוקם לצורך שיקום הרצועה.

הרשות הפלשתינית: קיבלה את המתווה, הסכימה לשלוח כוחות ממשמר הנשיאות למעבר רפיח, אך השהתה את שליחתם של מנגנוני ביטחון לניהול הרצועה כל עוד נמשכת המלחמה. בתמורה להתנהלות חיובית ושילובה במסגרת אזורית, היא דורשת את הפסקת הבנייה בהתנחלויות; קבלת סיוע נרחב מצד מדינות ערב; כינון כוח בין-ערבי שיסייע לה להשיב את השליטה ברצועה; תמיכה ייחודית במנגנוני הביטחון שלה לשם תשלום משכורות ושיפור יכולות; וכן שחרור כל כספי הסילוקין על-ידי ישראל. כל זאת, תוך נכונות לכונן מנגנון סוציאלי שיתמוך במשפחות המחבלים, ולפיקוח ערבי על מערכת החינוך ודה-רדיקליזציה של התכנים בה.

ירדן, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו: בירכו על המתווה ומוכנות להירתם לשיקום רצועת עזה בהמשך. דרשו מהרשות הפלשתינית ליישם את הרפורמות והביעו מוכנות לסייע לה בכך, אך דחו את הבקשה לשלוח כוחות לרצועת עזה והציבו שלושה תנאים לכך: הפסקת הלחימה ברצועה; הרשות הפלשתינית תזמין אותן (ולא ארה"ב או ישראל) להשתלב בייצוב הרצועה לאחר שתוכיח מוכנות וכשרות לנהל את האזור; ישראל תתחייב להפסיק את ההתקפות הצבאיות ברצועה.

רוסיה: הסתייגה מהמתווה. משום שהיא מעוניינת שתשומת הלב העולמית תופנה למזרח התיכון ולא למלחמה באוקראינה, שמרה על תיאום הדוק עם אירן וסין והמשך שיתוף הפעולה הצבאי עימן, תוך כינון מנגנון למידה משותף אודות היכולות הצבאיות של ישראל וארה"ב. רוסיה וסין ניסו לצנן ההליכה הסעודית לקראת נורמליזציה עם ישראל וברית ביטחונית עם ארה"ב.

אירופה: תמכה במתווה. נרתמת לסייע לרשות הפלשתינית ביישום הרפורמות הנדרשות ממנה.

כל עוד חמאס מסוגל להמשיך להילחם ולא מתגבש מנגנון חלופי לשליטה ברצועת עזה - הוא אוחז עדיין בכוח הווטו ויכול לשבש ואף לטרפד את המתווה. חמאס דחה את המתווה מתוך הבנה, כי הוא עשוי לקבל הצעה טובה יותר בשל ריבוי הגורמים השואפים לסיים את המלחמה. חמאס יעשה הכל כדי להישאר רלוונטי ומעורב במנגנון השליטה ברצועה, גם אם לא יעמוד בראשו, וישמור על שאריות כוחו הצבאי וחוליות הטרור.

ישראל אינה מוכנה לוותר על חופש הפעולה המבצעי, שתכליתו מניעת צמיחה מחודשת של חמאס וסיכול איומים. אף לא אחד מהשחקנים קיבל את הדרישה הישראלית לחופש פעולה, ומנגד לא נרתם לשלוח כוחות אפקטיביים לפירוק תשתיות טרור ולמניעת צמיחה והתעצמות חמאס מחדש. עם זאת, המענה החיובי של ישראל למתווה, ובכלל זאת נכונות "לשלם מחיר" במובן של קידום תהליך מדיני לפתרון שתי מדינות, הביא לשינוי חיובי מהותי בעמדה האזורית והבינלאומית כלפיה. סעודיה נכונה להתקדם בנורמליזציה, גם אם הלחימה בעזה לא פסקה, לנוכח סרבנות חמאס.

פער גדול נותר במתווה לגבי השאלה מה יביא את אירן, חיזבאללה ושאר השלוחים האירניים (החות'ים, למשל) להסכים לסיים את מלחמת ההתשה שהם מנהלים נגד ישראל, בעיקר עקב החיבור בין סיום המלחמה לגיבוש קואליציה ביטחונית אזורית, המתפרשת כברית נגד אירן ושלוחיה. שאלה נוספת היא כיצד ניתן לשכנע את סעודיה לגלות נחישות ולהתקדם במתווה הנורמליזציה עם ישראל, כל עוד אין רגיעה בכלל הזירות. (הסימולציה לא הגיעה לשלב שבו נמשכת הלחימה מול אירן ושלוחיה, וישראל מיישמת חופש פעולה צבאי למניעת צמיחת חמאס מחדש ברצועה).

חסם להתקדמות בנורמליזציה ולכינון קואליציה אזורית הוא התנהלותה של ישראל ביהודה ושומרון, ובעיקר המשך הסיפוח הזוחל, כפי שבא לביטוי בהחלטות ממשלת ישראל לאחרונה וצעדיה המתפרשים באזור ובזירה הבינלאומית שנועדים להביא להקרסת הרשות הפלשתינית. בניגוד לציפיותיה של ישראל, 7 באוקטובר דווקא העלה את ערכה של הרשות הפלשתינית כפלטפורמה העיקרית הרלוונטית לכינון מדינה פלשתינית, ולהשגת הסדר מדיני ישראלי-פלשתיני כתנאי להתקדמות בנורמליזציה עם ישראל.

במקום לשכך חששות של מדינות האזור ולעודד אותן להתקדם לפי המתווה של קואליציה ביטחונית-כלכלית אזורית, גם אם לא נמצא הסדר לסיום המלחמה ברצועת עזה, ישראל מקשה עליהן עקב דבקות במדיניותה הנוקשה כלפי הרשות הפלשתינית והרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון. מדיניות זו נתפסת כמיועדת לסכל אפשרות לכונן מדינה פלשתינית בת-קיימא