פעולת נקם אירנית - היצר הקמאי אל מול השיקול הרציונלי

ההמתנה המתמשכת בישראל להיתכנות המוצהרת של הצמרת האירנית, לתגובה אירנית על חיסולו של מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה בלב טהרן, מזכירה לדור הוותיקים שבינינו את "תקופת ההמתנה" בת שלושת השבועות שקדמה למלחמת ששת הימים. ההחלטה לתת לצה"ל את פקודת "סדין אדום" בבוקר ה-5 ביוני 1967, במקביל להוצאה אל הפועל המופתית של מבצע "מוקד" של חיל-האוויר, סימנה לא רק את קיצה של ההמתנה, אלא אף את עיגונו של ניצחון הבזק של ישראל על אויביה.

הנסיבות הנוכחיות שמולן ניצבת מדינת ישראל, שונות תכלית שינוי מאלה ששררו לפני 57 שנים, ולו בהינתן המרחק הגאוגרפי שבין אירן לישראל. אולם התהייה המערכתית והציבורית באשר להיגיון הטמון ב"גזירת ההמתנה" היא יותר מלגיטימית. באותה נשימה סביר שיהיה עיסוק בשיח הציבורי במאזן היתרונות והחסרונות של ביצוע סיכול ממוקד של דמות בכירה ככל שתהיה, מקרב ארגון הטרור חמאס, זאת תוך "תקיעת אצבע בעין" לאירן כמדינה מארחת.

הלבטים האירניים בהקשר לפעולת נקם

תגובה אירנית אם תמומש, תנבע קרוב לוודאי מאפקט ההשפלה והפגיעה בכבודה של הרפובליקה האיסלאמית, יותר מאשר ביטוי של הבעת צער על הריגתו של הנייה. אין תמה אפוא, שמהלך הענישה שהבטיחה טהרן בושש לבוא, גם בהינתן פולמוס פנימי בקרב ההנהגה, המתחבטת בין נקמה קמאית על הפגיעה בכבוד הלאומי, לבין הפעלת שיקול רציונאלי באשר לעומק המחויבות לעניין הפלשתיני, עד כדי הסתבכות במלחמה אזורית.

מבין דרכי הפעולה האופציונאליות שעומדות בפני אירן, מוצגת בעדיפות ראשונה במעלה הסבירות לתקיפה ישירה על ישראל באמצעות טילים בליסטיים ארוכי טווח, טילי שיוט וכטב"מים מתאבדים, כפי שהומחש בליל ה-14-13 באפריל, עת נשברה "תקרת הזכוכית" באופן תקדימי. בהקשר זה התבטאו דוברים אירניים כי הפעולה הפעם תהיה עצימה שבעתיים לעומת זו מלפני 4 חודשים.

כישלון ליל הטילים והכטב"מים והשפעתו על המוטיבציה האירנית

על אף היהירות הלוחמנית מבית היוצר של הנהגת אירן ומשמרות המהפכה, אין ספק כי האירנים הפנימו הפנם היטב את עובדת הכישלון המחפיר שהיה מנת חלקם בפעולת הנקם שהוציאו אל הפועל נגד ישראל, לאחר הפגיעה בתשתית משמרות המהפכה בסמוך לשגרירותם בדמשק.

כישלונם של האירנים היה כפול:

א. הם לא צפו את התלכדותה של חזית פרו-מערבית ובכלל זה מדינות ערביות מתונות, אשר חברו להיערכות הישראלית ליירוט האיומים ששוגרו מאירן.

ב. האפקטיביות העצומה של מערכת ההגנה הרב-שכבתית של ישראל ובכלל זה מטוסי חיל-האוויר, בהתמודדות עם השיגורים המאסיביים חסרי התקדים, מאירן.

האם ידבקו האירנים במודוס אופרנדי הקודם בבואם להעניש את ישראל, על-פי הנוסחה העממית של "מה שלא הלך בכוח יילך ביותר כוח"? דהיינו, במקום כ-300 חימושים, ישגרו 500? הדעת נותנת שאירן תשאף לחסוך מעצמה ביזיון מבצעי במהדורה חדשה. במילים אחרות, ספק אם צמרת משמרות המהפכה והצבא באירן יוכלו להצדיק בפני המנהיג הרוחני חמינאי, את אוזלת היד של כלי המשחית האירניים לנוכח יכולות היירוט המוכחות של ישראל ובעלות בריתה באזור.

דילמת חיזבאללה והפטרונות של אירן

בה בשעה, אירן מתמודדת עם דילמה לא פחות קריטית בכל הקשור להיתכנות לפעולת נקם של חיזבאללה נגד ישראל, על סיכולו של פואד שוכר בדאחייה בביירות. דווקא עניין זה, יש בו כדי להוות נייר לקמוס למידת "חופש הפעולה" ממנו נהנה חסן נסראללה בבואו לפעול נגד ישראל.

לסוגיה זו חשיבות בלתי מבוטלת שכן ארגון חיזבאללה, בהיותו פרוקסי מובהק ומועדף של אירן, טופח מהבחינה הצבאית במהלך השנים כדי לבסס זרוע אסטרטגית קדמית של משמרות המהפכה האירניים בלבנון מול ישראל. זוהי גם הסיבה שבעטייה הוצבו בלבנון, בחזקת חיזבאללה, מערכות אמלח אירניות מתקדמות, ובכלל זה ארסנל מגוון של טילים בליסטיים ורקטות כבדות ארוכות טווח.

ככל הידוע, מערכי טילים ורקטות אלה הם לחלוטין מחוץ לתחום השיפוט של ממשלת לבנון, מבלי שתהיה לממשלה הריבונית בביירות כל אמירה בנדון. אנומליה זו השתרשה במציאות הלבנונית זה מכבר ואין פוצה פה ומצפצף, בעוד חיזבאללה מציג עצמו כמגן האולטימטיבי של מדינת לבנון.

מרחב התמרון המוגבל של חיזבאללה

הנאמר לעיל מעגן את התובנה לפיה מוטת השליטה של נסראללה בהתייחס לארסנל החימושים שאיחסנה אירן בלבנון, היא מוגבלת עד לא קיימת. במילים אחרות, הפעלת מערך הטילים ארוכי הטווח הפרוסים בלבנון היא פררוגטיבה אירנית, על כל המשתמע מכך מעשית. אירן הכתיבה לחיזבאללה כללי משחק מוגדרים מול ישראל, השוכנים במתחם הטקטי-אופרטיבי, כפי שבאו לידי ביטוי בהתכתשות המתמשכת עם צהל מאז ה-8 באוקטובר 2023.

מכך עשויה להיגזר משמעות הערכתית באשר לפרמטרים של פעולת נקם, אם תהיה, מצד חיזבאללה, נגד ישראל, שככל הנראה לא יחרגו מהותית ממאפייני הפעולה ומרדיוס הפגיעה של הרקטות הטקטיות שבארסנל הארגון בשטח ישראל. ההיגיון הטמון בכך מונחה גם מהנחישות האירנית לשמר בשלמותן את היכולות האסטרטגיות שכוננה בלבנון, שכן הללו יהוו בהכרח יעד מועדף לתקיפה ישראלית.

המפתח בידיה של אירן

לפיכך, ניתן להסיק כי המפתח להסלמה אזורית מצוי בידיה של אירן (בהנחה שישראל לא תצא למתקפת מנע כוללת בלבנון), כאשר נהיר לה שתקיפה אירנית מאסיבית ישירה על ישראל תהייה בבחינת הכרזת מלחמה דה-פאקטו ודה-יורה גם יחד.

בנסיבות כאלה תהיה אירן חשופה לנחת זרועו של צהל, ובכלל זה כלפי מתקניה האסטרטגיים לרבות אתרים בזיקה ישירה לתוכנית הגרעין הצבאית. למותר לחדד כי טהרן מודעת ליכולותיה הצבאיות הסגוליות של ישראל, שהרי יכלה להסיק זאת גם מהתגובה הישראלית המדודה והממוקדת בבסיס הצבאי ליד העיר איספהאן.

זאת ועוד, לקחי מלחמת עירק-אירן (1988-1980) נותרו כפצע פתוח אצל ההנהגה האירנית, בדגש לטראומת "מלחמת הערים", שבמסגרתה שיגרו העירקים מטחים עצימים של טילים בליסטיים לעבר הבירה טהרן, באופן ששימש קטליזטור להפסקת אש ביוזמה אירנית, ובפועל לסיום המלחמה. העובדה שגם כיום אין בידי האירנים מערכות הגנה יעילות נגד טילים בליסטיים, אומרת דרשני, ובשל כך אמורה גם כן להוות שיקול משפיע בהערכת המצב האסטרטגית של המשטר בטהרן, בהתייחס לפעולת נקם ישירה נגד ישראל.