השלום ושיברו

ויויאן סילבר מבארי הייתה מהדמויות החולמות והמגשימות, מהדמויות שוחרי השלום, אוהבי האדם, מהדמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן כאשר מהותן היא חן וחסד ורחמים. בלהה ינון, מנתיב העשרה הייתה אישה שכולה נתינה, אהבה, כולה חדוות יצירה ובנייה, כולה חלום על שלום, כולה תקוות, כולה שמש כולה אור.

את ויויאן, לקח חודשים רבים לזהות לאחר שנרצחה ונשרפה באכזריות בטבח שבת שמחת תורה. ניתן היה לזהות את גופתה רק לפי בדיקת שנמצאה לאחר ימים רבים של עבודה סיזיפית, קשה ומאתגרת של צוותים מרשות העתיקות אשר סיננו את שנותר במסננות של חפירות ארכיאולוגיות.

בלהה ינון, הייתה נעדרת, האחרונה מטבח שבת שמחת תורה אשר זוהתה בדיוק במלאת 10 חודשים לטבח. בלהה, נרצחה עם בעלה יעקב בנתיב העשרה. ביתם נשרף כליל, 10 חודשים נדרשו כדי לזהות את שרידי גופתה.

לבלהה ולויויאן, יש משפחות אוהבות, משפחות תומכות, משפחות של אמונה גדולה בשלום, אמונה גדולה בבני אדם, אמונה גדולה בתקווה לחיים משותפים, אמונה גדולה שהטוב בסוף ינצח. בנה של ויויאן סילבר, יונתן זייגן, התרגש מאוד כאשר נודע לו כי בח'אן יונס נפתח מרכז חלוקת מזון על שמה של אמו שוחרת השלום שנרצחה בידי "המנציחים" את זכרה.

יונתן, כתב בעקבות פתיחת מרכז חלוקת המזון על שם אמו כי הוא מעדיף ששמה של אמו יסייע לילדי עזה מאשר יתנוסס על טיל שהורג אותם. בח'אן יונס מקבלים את המזון, כולם כולל כולם, גם מחבלי הנוח'בה, גם סייענים, גם מחבלי הארגונים השונים, ביניהם הרוצחים, הטובחים, האונסים, השוחטים, המבתרים, השורפים של אמו וחבריה בקיבוץ בארי ובשאר היישובים אשר פלשו אליהם אנשי התועבה וביצעו בהם את הטבח הגדול ביותר מאז השואה הנוראה.

גם מעוז ינון, בנם של בלהה ויעקב ינון, דוגל, מאמין וחולם שלום, "ההורים שלי מתו למען השלום ולא למען המלחמה", הוא אומר, "אנחנו, לא רוצים נקמה, החלטתי שאני סולח לחמאס, החלטתי שאני גם סולח לממשלת ישראל", אומר מעוז.

שתי משפחות שתי רציחות אכזריות, שתי שוחרות שלום, אשר הושיטו יד אוהבת, חומלת, מחבקת לאויביהם שמעבר לגדר, אשר סייעו בהסעת חולים מעזה לבתי חולים ברחבי ישראל וידם המושטת לשלום פגשה יד של שנאה וסכין טבולה בדם.

בלהה וויויאן חלמו להעניק לתושבי עזה חיים טובים יותר, לסייע לאותם אלה שבחרו לטבוח, לרצוח ולשרוף אותם. הן היו נשים חולמות אשר חלומם נרצח בדם קר. בידי מי? בידי מי שראו בהם שותפים ראויים לדרך השלום.

כשהתפרסמו "חלומות השלום" של שני הבנים שמעתי באוזניי את הלעג ואת הבוז, קראתי את המרשמים לכדורים פסיכיאטריים שהגישו להם, קראתי המלצות על פסיכולוגים במחירי סביר, ראיתי את הבוז ואת הלעג לאנשים המכונים עיוורים מתוך בחירה.

השלום הוא ערך נשגב, הוא חלום שיש לשאוף אליו, השלום בין בני אדם הוא הערובה לחיים טובים יותר חיים של תקווה.

ברם, לדבר על שלום בתוך בית מטבחיים בעוד זעקות האימה מהדהדות ומכות ללא רחם, בעוד לחישות הגסיסה מפרפרות בתוך קירות הלב, הנחרד, בעוד ריח המוות עולה באפנו וחורך את נשימתנו בעוד הבתים השרופים הם עדות, יד ושם, לאסון הנורא לטבח האכזרי.

בעוד 115 נשים, תינוקות, גברים, חיילים, נערות, נמצאים בשבי אנשי התועבה במנהרות החמאס, בעוד ברחם אימם יונקים אדי השנאה עליה גדלים ומתחנכים שם תינוקות, בעוד רשות הדיבור ניתנה לחרב המתהפכת, בעוד הרצון לטבוח ביהודים אינו מרפה לרגע, קשה קצת לדבר על שלום.

שלום עושים עם אויבים, נהגו לצטט את מי שייסדו אגודות "קורבנות השלום", מי שנרמלו התפוצצות של אוטובוסים על יושביהם, מסעדות על סועדיהם. שלום עושים עם אויבים אך נראה כי אנשי התועבה השכנים מעזה, הם אינם רק אויבים, הם שונאים המבקשים להשמידנו לחלוטין ומעל פני האדמה.

עם אנשי תועבה אלה והמחפים על פשע אין בעת הזאת מקום לדיבורים על שלום, את החלומות על השלום אפשר להמשיך לטפח בתוך הלב פנימה ולהתחיל את השלום בינינו לבין האחים, בין האוהבים, בין עם ישראל.

שלום עושים עם אויבים, אלו אינם אויבים, אלו שונאי אדם מבקשים דבר אחד למחות את זכר ישראל מעל פני האדמה להרוג, לאבד ולהשמיד כל זכר יהודי אם אנשי תועבה אלה, אין מקום לדבר בימים אלה על שלום.

ויויאן, בלהה, נשים מלאות בטוב. הטוב הזה לא עמד להם ביום פקודה. בעיני אנשי התועבה גם שוחרות השלום האקטיביסטיות ראויות לגזר דין אחד, מוות. יהודי בבארי, כמו יהודייה בנתיב העשרה, כמו יהודי בתל אביב ויהודייה בירושלים, כמו יהודי בחיפה ויהודי בעכו, כולם מתנחלים בעיני מבקשי נפשו של העם היהודי.

אין בליבי על בניהם של בלהה, וויויאן, ראויים הם לחיבוק, ראויים הם שננגב את דמעותיהם מהיגון שדפק בחלון ביתם. ראויים הם לאהבת אחים, וראויים הם גם לתפילה חרישית מתוך אהבה, מתוך אמונה, תפילה שהרופא לשבורי לב ירפא את שיברם, יעניק להם כוחות, להמשיך, לחלום, לדבר על שלום. ולזכור מי הם אנשי התועבה העומדים מולם ולשאול רק שאלה אחת - האם ראויים אותן מפלצות אנשי תועבה למחילה? סליחה? לכפרה? ולשיח של שלום?