אנחנו חיים ברודנות

רק ברודנות מרשה לעצמו העומד בראש הרשות המבצעת לקבל החלטות לבדו ועל דעת עצמו, בהתעלמות מוחלטת מן הרוב הסובב אותו. עסקת החטופים והפסקת האש שהציעה ארה"ב, בהתבסס על מתווה של בנימין נתניהו, נהנית מתמיכה מוחלטת של ראשי מערכת הביטחון ומרוב ברור בקבינט המדיני-ביטחוני, בכנסת ובציבור. אבל נתניהו אפילו לא מעמיד אותה להצבעה, כי הוא יודע שאין לו רוב.

מבחינה זאת, בכלל לא משנה האם הוא באמת חושב שזו עסקה גרועה, או (כפי שהעידו יואב גלנט, בני גנץ וגדי איזנקוט) שהוא נכנע משיקולים פוליטיים-אישיים לאיתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ. המשטר בישראל הוא פרלמנטרי ולא נשיאותי. ראש הממשלה אינו נבחר בבחירות אישיות וישירות, אלא כראש מפלגה והמועמד שלה לראשות הממשלה. הממשלה אינה שייכת לעומד בראשה: השרים ממונים בידי מפלגותיהם ומאושרים בידי הכנסת. ראש הממשלה אינו רשאי להכפיף את סדר היום של הממשלה, ודאי בשאלות הרות גורל, לכך שאין לו רוב. זוהי התנהגות של רודן.

רק ברודנות שרים נמנעים ממילוי חובותיהם החוקיות משום שהם מצויים במיעוט. יריב לוין אינו מעלה להצבעה בוועדה לבחירת שופטים את מינויו של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, כי אין לו רוב. הוא מעלה להצבעה מינויים של שופטים רק כאשר המועמדים מקובלים עליו; מהסיבה הזאת תקועים המינויים הן לבית המשפט העליון והן לבית המשפט המחוזי בירושלים. ואילו בצלאל סמוטריץ' אינו מנהל דיוני תקציב, משום שהוא בורח מן הכורח להטיל מיסים ולקצץ באתננים הפוליטיים.

כדאי להזכיר, שזאת הממשלה שהתיימרה לחולל הפיכה משטרית בטענה שיש לה רוב, אז היא יכולה לעשות הכל. זו הייתה ונותרה טענה רודנית מובהקת, עיוות מוחלט של ערכי הדמוקרטיה ושל האמנה החברתית העומדת בבסיסה. אבל כעת היא גם מתגלה כטענה צבועה מאין כמותה: כאשר שרים בממשלה הזאת מגלים שהרוב נגדם, הם משתמשים בכוחם כדי לכפות את דעת המיעוט. זוהי התנהגות של רודנים.

רק ברודנות מפגינים הפוליטיקאים זלזול מוחלט בדרג המקצועי, תוך ביוש פומבי בלתי פוסק, איומים בפיטורים ומהלכים לפוליטיזציה של השירות הציבורי. זה קורה לאורכה ולרוחבה של הממשלה הנוכחית, מיום הקמתה. הם ניסו להשתלט על הספרייה הלאומית כדי לפטר את הרקטור שלה (שי ניצן). הם ניסו למנות מנהל כושל וחסר כל הבנה (יוסי שלי) לסטטיסטיקאי הראשי. הם הצליחו להיפטר מנציבת שירות בתי הסוהר (קטי פרי) ומנהלת רשות החברות הממשלתיות (מיכל רוזנבוים). הם מנסים להפוך את נציב שירות המדינה למינוי פוליטי.

הם משפילים בפרהסיה את היועצת המשפטית לממשלה (גלי מיארה) והמשנים ליועצת. הם דרשו את ראשו של נגיד בנק ישראל (אמיר ירון). הם ביזו ברבים את מפכ"ל המשטרה (קובי שבתאי) ועומדים למנות במקומו קצין שמעלתו העיקרית היא אלימות כלפי מתנגדיהם (דני לוי). הם מכפישים בשקרים את הפרקליטה הצבאית הראשית (יפעת תומר-ירושלמי). הם רוצים להיפטר מראש אגף התקציבים (יוגב גרדוס) והיועץ המשפטי של האוצר (אפי מסינג). הם ניסו לפטר את שר הביטחון (יואב גלנט) על אזהרתו מפני פגיעה בביטחון המדינה ודרשו לפטר את ראש השב"כ (רונן בר) מאותה סיבה. התועמלנים שלהם מלכלכים בעיצומה של מלחמה על שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן ומי לא. וזו רשימה חלקית בלבד.

נכון שהפוליטיקאים הם הנבחרים ובדמוקרטיה הם בעלי המילה האחרונה. אך בדמוקרטיה יש גם חוקים, תקנות ונהלי עבודה המחייבים את כולם, משום שהשלטון אינו מטרה אלא אמצעי; משום שהכוח אינו קניין אלא פיקדון; משום שחובתם היא אחת ויחידה – לשמור אמונים לציבור כולו. הרצון הרוחבי להיפטר מאנשי המקצוע מלמד, שהממשלה הזאת רואה את עצמה כמי שאינה כפופה לכללי יסוד של משטר דמוקרטי ומינהל תקין. זוהי התנהגות של רודנים.

רק ברודנות יכולה הממשלה להעלות על דעתה לקיים טקס ממלכתי ללא קהל מחשש למחאות נגדה. הטקס הממלכתי ב-7 באוקטובר (אגב: למה לפי התאריך הלועזי?), ייערך ללא קהל ולא יועבר בשידור ישיר. הסיבה הברורה: חשש ממחאות, שאותן ניתן למנוע אם אין קהל ולמחוק אם אין שידור ישיר. ההחלטה הזאת של מירי רגב מלמדת על אטימות שאין כמותה ועל נטיות רודניות.

כשלעצמי, אני סבור שיש להימנע ממחאות מכל סוג בטקסים ממלכתיים, ודאי כאשר מדובר בכאלה המוקדשים לזכרם של חללי מלחמה וטרור. אבל דעתי אינה קובעת ולמעשה דעתו של איש אינה קובעת. זכות המחאה היא אחת הבסיסיות ביותר והחשובות ביותר בדמוקרטיה; ולוואי שאיש מאיתנו לא יעמוד במקומה של משפחה שכולה, במיוחד לאחר המחדל הצבאי והמדיני הגדול ביותר בתולדות המדינה, אשר קיצו אינו נראה באופק. הדרך האנושית היחידה, הציבורית היחידה, הדמוקרטית היחידה – היא לאפשר הבעת כל דעה במסגרת החוק. בקוריאה הצפונית מוחקים קטעים משידורים, ואפילו בה אין טקסים ללא קהל; אומנם קהל מאולף, אבל קהל. מבחינת רגב, מדובר ב"רעשי רקע".

התקדים הפסול נקבע בטקס המשואות, מאותה סיבה; המחשבה על חזרה עליו בטקס 7 באוקטובר חמורה פי כמה, משום שלא מדובר בטקס חגיגי אלא בטקס זיכרון לטבח הנורא ביותר שידע העם היהודי מאז השואה. לפי אותו היגיון מעוות, צריך לאסור כניסה ליציע הקהל של הכנסת, כי גם שם כבר היו מחאות; וגם להלוויות וטקסי זיכרון בבתי העלמין הצבאיים, מאותה סיבה. וזה ממש לא מפתיע כאשר מדובר בממשלה שמזה שנה וחצי מנסה לרסק, כולל באלימות ומעצרים בלתי חוקיים, את המחאה נגד תוכניתה לבצע הפיכה משטרית, אשר תפגע בעמודי תווך של הדמוקרטיה הישראלית. זוהי התנהגות של רודנים.

רק ברודנות יכולים ראש הממשלה ושר האוצר להתעלם מצבר של נתונים המלמדים בצורה ברורה ביותר שהמשק מצוי במשבר ועלול להגיע לפי תהום. מבזק של השבועיים האחרונים בלבד: הורדת דירוג בידי פיץ', חשש מהורדה נוספת בידי מודי'ס, זינוק של הגרעון ל-8.1% תוצר, עלייה של האינפלציה ל-3.2%, צמיחה שלילית לנפש של 0.4% ברבעון השני. ומה אין? דיוני תקציב, תוכנית כלכלית, התייחסות לנתונים. כלום ושום דבר.

בנימין נתניהו מבין בכלכלה, אך כפי שהפקיר את בטחוננו האישי בידי עבריין וגזען – הוא הפקיר את גורלנו הכלכלי בידי משיחיסט בור. בצלאל סמוטריץ' עסוק בעיקר במתן רוח גבית למתנחלים פושעים ובביזוי הדרג המקצועי במשרד האוצר; אין לו זמן לזוטות כמו תקציב, גרעון, ריבית ואינפלציה. לא רק שהוא לא מבין כלום; הוא גם אינו מוכן להקשיב למי שכן מבינים. כל האזהרות של כל המנהלים הבכירים, הכלכלנים העולמיים, המומחים המובילים – מאז ימי ההפיכה המשטרית ועד חתן פרס נובל, אהרון צ'חנובר, השבוע הזה ממש – עוברות לו מעל הראש.

אולי כדאי להזכיר: תקציב המדינה הוא התקציב של המדינה. לא של הממשלה, לא של ראש הממשלה, לא של שר האוצר, לא של פקידי האוצר. של כולנו. הוא צריך לתת מענה לצרכים שלנו. הגרעון הממשלתי הוא של כולנו. החוב הציבורי הוא של כולנו. אנחנו (ובנינו ובני-בנינו) צריכים לממן אותם. את מחיר הריבית והאינפלציה אנחנו משלמים, כולנו. מיתון ואבטלה יפגעו בכולנו. נבחרי הציבור נשלחו כדי לטפל בבעיות הללו של כולנו, אך אינם עושים זאת. זוהי התנהגות של רודנים.

רק ברודנות נוטלים לעצמם ראשי המדינה בצורה שיטתית ולאור יום כספים מקופתו של הציבור. זה יכול להיות עשרות ומאות מיליוני שקלים, בעיצומה של מלחמה ועם גרעון עצום, לטובת משרדים מיותרים שכל קיומם הוא אתנן פוליטי ואשר משם הם מוזרמים למקורבים למיניהם ולמטרות המשרתות רק את תומכי הממשלה.

זה יכול להיות אלפי דולרים ללילה בסוויטות מפוארות לראש הממשלה ורעייתו, כולל לגמרי במקרה ביום הנישואין שלהם (רומא) וביום ההולדת של בנם (מיאמי). זה יכול להיות מאות אלפי שקלים לאבטחת הבן השוהה מסיבות לא ברורות באחת הערים היקרות בארה"ב, והגנבתו ארצה במטוס הממלכתי. הערת אגב: ג'ו ביידן בא לישראל בשבוע הראשון של המלחמה בלי ג'יל ביידן; שרה נתניהו יכולה הייתה לגמרי להישאר בארץ בביקור האחרון בארה"ב.

זה יכול להיות כסף לשיפוץ הווילה הפרטית של בנימין נתניהו, וילה של מיליונר בשכונה של מיליונרים, ובכלל לא משנה אם זה 60,000 שקל או 600,000 שקל. מדובר בדרישה המועלית כאשר רבבות ישראלים עקורים מבתיהם ללא אופק של חזרה אליהם, וכאשר למדינה יש בור תקציבי עכשווי של 42.5 מיליארד דולר – סכום לא סופי. אם יקחו את חומר האיטום שבו נתניהו וממשלתו מקיפים את עצמם, ניתן יהיה לשפץ את השכונה כולה. זוהי התנהגות של רודנים.